זו כבר דעה כמעט מעצבנת מרוב שהיא לא מקורית: "דייב", הסדרה על קורותיו הבדיוניים יותר ופחות של הראפר היהודי ליל דיקי, היא לחלוטין אחד הדברים הכי טובים שקרו בטלוויזיה בשנתיים האחרונות. גם זו כנראה לא הזווית הכי ייחודית על הנושא, אבל הכרחי להדגיש אותה: אחד הדברים שהופכים את "דייב" לכזאת היא דייב עצמו. פשוט לא הדייב שאתם חושבים עליו כרגע.
העניין הוא שבפרק האחרון והמדהים של העונה השנייה (שאגב, מבוים על ידי הישראלית עלמה הראל), מתברר ששמו האמיתי של גייטה - דמות מפתח חשובה ואהובה - גם הוא, למעשה, דייב. כך לפחות מכנים אותו בני משפחתו, כשם קיצור לדייביאונטה. הפרק הזה השלים והביא לשיא מצמרר את המהלך הכי חכם, עדין ורגיש שהסדרה עושה עוד מהפרק הראשון של העונה הראשונה - וסימן את גייטה כמקור האור המשמעותי ביותר שלה.
עוד בפרויקט:
>> למה פיבי מ"חברים" האירה לנו את המסך
>> למה קילי מ"טד לאסו" האירה לנו את המסך
>> למה שי מ"חתונמי" האיר לנו את המסך
>> למה לוקי מ"לוקי" האיר לנו את המסך
זה בדיוק מה שהוא אמור להיות, מעצם הגדרת התפקיד שלו: הטיפוס הייחודי עם הראסטות, הפירסינג והסוואג משתלב בפמלייה של ליל דיקי בתור ה"הייפ מן" של הראפר, זה שמרים ומלהיב את הקהל בהופעות. אלא שבשיאה של העונה הראשונה אנחנו מגלים שמדובר במשימה מורכבת כשם שהיא טבעית עבורו - גייטה סובל מהפרעה דו-קוטבית, כשהפונקציה המרימה למעשה מבטאת את הנטייה המאנית המסוכנת שלו.
הרגע בו הוא חושף את ההפרעה שלו בזמן חזרה כושלת לקראת הופעה, הוא רגע שמעניק חסד נדיר לכל הדמויות שסביבו, ובראשן לדייב (הוא ליל דיקי): הגיבור שהסדרה אמנם נהנית להצדיק את הנרקיסיזם המופלג שלו, אבל בלי לחסוך ממנו את ההשלכות - התרחקות מהאנשים שאוהבים אותו, ניכור, בידוד ופרסונה בלתי נסבלת באופן כללי. עד שהיא מתנגשת חזיתית עם הפרסונה של גייטה.
הרגע בו הוא חושף את ההפרעה שלו בזמן חזרה כושלת לקראת הופעה, הוא רגע שמעניק חסד נדיר לכל הדמויות שסביבו
אין באמת אפשרות שלא לאהוב עמוקות את ההייפ מן הדו-קוטבי הזה: בגלל הרגע בו הוא זורם לגמרי עם תיירים שחושבים שהוא וויז קאליפה, בגלל הופעת החניה המאולתרת שמצילה בר מצווה עגומה, בגלל הסצנה בה הוא מדגים לדייב איך להציג את עצמך בפני אנשים חשובים כאילו אתה חבר ותיק שלהם, בגלל האטיטיוד הכללי שאיכשהו גורם לחיים עצמם להיראות כמו משהו שבעצם די פשוט להיות סבבה איתו רוב הזמן. אבל יותר מכל, ואפילו לא נטרח להתנצל על הקלישאה או הקיטש - בגלל החברות (וזה המקום לציין שגייטה ודיקי הם בסטיז גם במציאות). בגלל העובדה שדמותו של גייטה נמצאת שם בראש ובראשונה כדי להאיר את החלקים היפים והטובים של כל מי שסביבה.
עוד בפרויקט:
>> למה אביבית בר זוהר מ"יס מן" האירה לנו את המסך
>> למה טניה מ"הלוטוס הלבן" האירה לנו את המסך
>> למה מורין מ"חינוך מיני" האירה לנו את המסך
ספק אם יש שמץ של ויכוח על כך שצמד הפרקים האחרונים הם הטובים ביותר בעונה השנייה, שרוב הזמן נופלת משמעותית מקודמתה. הנודניקים יקפידו להדגיש שרק פרק תשע הוא המאסטרפיס הגאוני כאן, משל היינו ב"משחקי הכס". העניין הוא שהפרקים אמנם עומדים יפה מאוד בפני עצמם - אבל הם בלתי נפרדים מבחינה תמטית, ומבטאים כל אחד בתורו את שני הערכים שמהווים את הקונפליקט המניע של "דייב": יצירה מול אמפתיה.
פרק תשע מעמת את דייב עם עצמו עד כדי מלחמת עולם אפית שממנה נובעת, סוף סוף, יצירה טהורה. פרק עשר מזכיר שהיא לא שווה כלום אם אין לך עם מי לחלוק אותה, והוא עושה זאת, איך לא, באמצעות גייטה. כעת הפעלה שתמחיש בזריזות וביעילות את כל מה שהטקסט הזה מנסה להגיד באריכות ובלי הפלואו של ליל דיקי: צפו בעשר השניות הראשונות של הפרק האחרון בעונה השנייה, ואז הריצו אותו לעשר השניות האחרונות. תודו לנו אחר כך על הצמרמורת והדמעות, ואל תשכחו שהדמות מבוססת על אדם אמיתי לחלוטין, ולמעשה גם ממש משוחקת על ידו.