אנשים אוהבים לתהות על קנקנה של "חברים", אחת התופעות הטלוויזיוניות הגדולות של העשורים האחרונים. יש ששואלים למה כולם שם כל כך לבנים; יש כאלה שעדיין תקועים בהשוואה המנג'סת בינה לבין "סיינפלד"; חלק עדיין מתעקשים שחשוב להכריע אם רוס ורייצ'ל היו בהפסקה. כל הקושיות האלה לא מעניינות אותי. לא, יש בדיוק סוגיית "חברים" אחת שבה חשוב לי להשמיע את קולי, והיא כמובן מי החבר הטוב מבין השישייה. התשובה כל כך ברורה שאשמח לזעוק אותה מכל גג אפשרי: הדמות המצטיינת היא פיבי בופה. נכון, רייצ'ל מהממת, צ'נדלר חמוד, ג'ואי הוא אייקון. אבל פיבי היא האור הרשמי של הסיטקום המונומנטלי הזה - וגם האור בחיי. היא, והאישה המופלאה שמגלמת אותה, ליסה קודרו.

בסנטרל פרק, בית הקפה בו השישייה נהגה להתנחל, פיבי חלקה עם העולם את האמנות שלה: שירים על הרגלי החפיפה שלה, צנצנת האפר של אמא שלה והקהילה הגאה. אבל יותר מכולם, השיר הגדול ביותר של פיבי היה "Smelly Cat", בלדה מתוקה ועצובה לחתול מסריח שאף אחד לא סופר. ברגע המרגש ביותר באיחוד של הסדרה, קודרו חזרה לשיר הזה, כשלבית הקפה נכנסה ליידי גאגא שהצטרפה אליה לדואט. בסופו, היא הודתה לקודרו: "תודה לך על שהיית האדם הזה בשביל כולנו: על כך שהיית 'השונה'. על כך שהיית זאת שהייתה ממש עצמה".

עוד בפרויקט:
>> למה קילי מ"טד לאסו" האירה לנו את המסך 
>> למה שי מ"חתונמי" האיר לנו את המסך 
>> למה לוקי מ"לוקי" האיר לנו את המסך

גאגא צדקה: בסדרה בה כולם נפלו למשבצת ספציפית במיוחד (חנון, פקאצה, מצחיקן, חתיך וחולת ניקיון), פיבי הייתה הווירדו. לא הייתה דרך לחזות מה יהיה הדבר הבא שהיא תעשה, מה תהיה התגלית הבאה שלה. בתוך סדרה שהיא מופת של גנריות, סיפור של רווקים שמחפשים את עצמם בעיר הכי מיוחצנת בתבל, פיבי הייתה אנומליה - הדמות היחידה שהרשתה לעצמה להתנהג כאילו היא מסיפור אחר, מעניין יותר. היא הומלסית לשעבר עם חיבור מקוטע למציאות, פיוז קצר להפתיע, אחות תאומה מרושעת ויש מצב שגם כוחות על טבעיים.

אבל חשוב מכל אלה: יש לה אהבת אדם כנה ואמיתית, ועמוד שדרה מוסרי מעורר יראה. "יש שני דברים שחשוב שתדעי עלי", פיבי אמרה לרייצ'ל בתחילת הסדרה, והדגימה בדיוק את זה: "אני לעולם לא משקרת, ואני מכינה את עוגיות שיבולת-השועל הכי טובות שאי פעם תטעמי". היא גם אחת היחידות שדחפה לדיון פילוסופי רציני ומעניין בסדרה מלאה בפאנצ'ים. לעזאזל, היא ילדה שלישייה עבור אחיה הביולוגי, במה שהיה קו העלילה המטורלל ביותר של "חברים", אבל גם הגיע לקליימקס שובר לב. ובניגוד לרוב החבורה, פיבי לא באה מרקע פריבילגי: אמה הביולוגית שלחה אותה ואת תאומתה לאימוץ, אמה המאמצת התאבדה, אביה הביולוגי נטש אותה ואביה החורג בכלא. היא גדלה ברחוב, ודווקא שם למדה לאהוב את הזולת, בין אם הוא זר שהיא מנסה לשווק לו דיו למדפסת או סנאי שמסתכל עליה במבט מאשים.

בסדרה שהיא הבנאליה בהתגלמותה, פיבי הוכיחה שאהבת אדם, אופטימיות ושמחת חיים אינם הבחירה המובנת מאליה. חמשת חבריה עושים שטויות ונתפסים בעינינו כאנשים מן השורה. פיבי מתעקשת לבחור בטוב פעם אחר פעם, והיא נתפסת כמג'נונה הזויה

בסדרה שהיא הבנאליה בהתגלמותה, פיבי הוכיחה שאהבת אדם, אופטימיות ושמחת חיים אינם הבחירה המובנת מאליה. חמשת חבריה עושים שטויות ונתפסים בעינינו כאנשים מן השורה; פיבי מתעקשת לבחור בטוב פעם אחר פעם, והיא נתפסת כמג'נונה הזויה. זה לא הופך אותה לפיה טובה ונטולת אופי - היא טועה (יש לה רתיעה מרפואה מערבית שהיום נדמית כמסוכנת), בוגדת בערכים שלה (התחזתה לשוטרת במשך פרק שלם ונפלא), נותנת לליבידו שלה להשתלט עליה (תגובתה להופעת האורח של בראד פיט הייתה "בחייך, וויל, תוריד חולצה ותספר לנו!"). היא אנושית, ודווקא האנושיות הזאת מבהירה כמה ייחוד יש בדמות שמחליטה להיות טובה פעם אחר פעם, למרות ובגלל שזה קשה. ובהתחשב בעובדה ש-15 שנה אחרי שהסדרה ירדה מהאוויר, העולם החליט לתגמל אותה ולתת לבן זוגה הטלוויזיוני את תואר הגבר הסקסי ביותר עלי אדמות, ייתכן שהיה שכר לעמלה.

יותר מכל, פיבי בופה היא דמות קומית אדירה. האס של "חברים" היה הכימיה הנדירה בין כל חברי הצוות, אבל הג'וקר שלה היה ליסה קודרו, שחקנית שבמשך עשור לימדה את כל צופי "חברים" איך שולטים בסצנה. היא לא רק מתוקה וטובת מזג - היא סקסית, מוגזמת ומעודנת ויודעת בדיוק איך ללחוץ על כל הכפתורים האלו מתי שמתאים לדמות. לראייה, הפרק הטוב ביותר בתולדות הסדרה, "ההוא שבו כולם מגלים", הוא פרק שבאופן נדיר מופעל כולו על ידי הגברת בופה.

עוד בפרויקט:
>> למה גייטה מ"דייב" האיר לנו את המסך 
>> למה אביבית בר זוהר מ"יס מן" האירה לנו את המסך
>> למה טניה מ"הלוטוס הלבן" האירה לנו את המסך
>> למה מורין מ"חינוך מיני" האירה לנו את המסך

פיבי מחליטה לתמרן את צ'נדלר ומוניקה להודות שהם שוכבים, ומגייסת לשם כך את רייצ'ל וג'ואי. זה מתחיל בסצנת הצעקות המופתית, בה פיבי, בעודה עטויה מעיל פרווה כתום ואיקוני, זועקת באימה "My eyes!" למראה צ'נדלר ומוניקה המתעלסים, ממשיך בפיתוי המרהיב והשובר של פיבי את צ'נדלר ("תראו, תלמדו ואל תאכלו את העוגייה שלי", היא אומרת לחבריה לפני שהיא מחמיאה לצ'נדלר על הדו-ראשי שלו) ומגיע לשיא בנשיקה המגושמת ביותר בסדרה, ששוברת את צ'נדלר וגורמת לו להודות שהוא אוהב את מוניקה. וכשפיבי מגלה שהזוגיות של השניים כאן כדי להישאר, היא מגיבה בהתלהבות כנה ואמיתית: "חשבתי שאתם רק עושים את זה, לא חשבתי שאתם מאוהבים!" היא מפרגנת, בתגובה הרבה יותר בוגרת ומרגשת מזו של רוס גלר המעייף.

קודרו ביצעה את כל אלה בכישרון מהסוג שיש רק לשחקנים הגדולים ביותר, ובהובלתה, פיבי הייתה לאחת הדמויות הטובות בסיטקום האמריקאי לדורותיו. בין אם צעקה בחדווה נדירה ובין אם שברה את ליבנו במונולוג הפרידה שלה מהתינוקות שזה עתה ילדה, קודרו הפכה את פיבי לנקודת אור אמיתית בסדרה שבפירוש הזדקקה לה. "חברים" היא אחת מהסדרות האהובות עליי בעולם. דווקא כמעריץ, אני מרשה לעצמי להודות שכשלעצמה, לא מדובר ביצירת מופת; זו בסך הכל סדרה חביבה עם אנשים נאים, שתפסה לעצמה מקום בלב של מיליוני צופים ברחבי העולם. אבל פיבי עשתה יותר מזה: היא הזכירה לכולנו כמה מוזר לקום בבוקר ולשאול את עצמך איך אפשר להפוך את העולם למקום טוב יותר. ובעזרת בלדות גיטרה היתוליות ואנרגיה קומית של אלה, אני מאמין שפיבי - וליסה קודרו - עשו בדיוק את זה.