היום (שישי) יושק בקזינו סן רמו בתל אביב ספר הצילומים “Israeli Girls" של הצלמת דפי הגאי. הגאי, ילידת רמת השרון ותושבת תל אביב, מציגה בספר נערות ונשים צעירות מאותם מחוזות על רקע נוף פרברי, כשהן עוסקות בפעילויות יומיומיות "סטנדרטיות" כגון משחק טניס ובילוי בחוות סוסים. בימים האחרונים, לאחר שפורסמה כתבה אוהדת על הספר בעיתון "הארץ", החלו לצוץ בפייסבוק סטטוסים שמביעים כלפיו כעס גדול.
דפי הגאי רצתה, כפי שהסבירה בראיונות ל"מאקו", ל"הארץ" ול"טיים אאוט", להרחיב את מושג היופי הישראלי ו"לצאת מהטייפקאסט של בנות ברונטיות עם עיניים חומות". אלא שלמעשה הגאי צמצמה את מושג היופי לקלישאות ההומוגניות וההגמוניות ביותר במערב. היא רצתה "להעביר מסר של שליטה בגוף ובמיניות" ולהציג את "חקר המיניות הנשית ותהליך ההתבגרות", אבל לא הצליחה להבחין בין נערה ללוליטה. היא רצתה להראות ש"כולנו גדלים על אמריקניזציה ברמה התרבותית אבל המציאות שלנו הרבה יותר מורכבת", אבל הראתה בעיקר את הפנטזיה לנקות מהסביבה כל זכר ללכלוך המקומי הפוליטי, ואת ההזדהות המוחלטת עם דימוי הנעורים הנוסטלגי הרווח בפופ האמריקאי והאירופי.
הבעיה נעוצה בחוסר המודעות. הגאי בחרה לקרוא לספרה "Israeli Girls" (למיטב ידיעתי, אגב, לפחות שתיים מהמצולמות עברו את גיל 24, אבל בעולם הערכים של הספר הן עדיין נחשבות לנערות). עם כותרת יומרנית כזו, ועם ההצהרה על שאיפה לקעקע סטריאוטיפים וטייפקאסטים, כל ניסיון להתנער מקונטקסט פוליטי מתמסמס. עיון בתמונות האלבום - המציג צילומים של נערות אשכנזיות יפהפיות ממשפחות אמידות במרכז הארץ שלוהקו בחצר תיכון "אלון" האליטיסטי - מלמד כי איך שלא נהפוך את זה, אנחנו נשארים עם דימויים שמייצגים בעיקר פריבילגיה וניתוק.
"Israeli Girls" מציע שילוב מקומם בין האלמנטים המוצגים בו. זה שילוב בין יופי חדגוני, קלאסי, של בייבי פייס ורזון ושיער חלק לחלוטין ועור לבן עד שזוף קמעה; לוקיישנים סטריליים שנראים פחות כמו פרבר ישראלי ויותר כמו "Anywhere America". הפעולות שעושות הנערות, שמייצגות תרבות פנאי של עשירים; וגוון הפורנו הרך שעוטף הכל ואומר: אלה לא רק נערות. אלה לוליטות.
הברונטיות הן הצבריות המשעממות
הגאי סיפרה שנתקלה פה ושם בביקורת פוליטית. כך, למשל, היא נשאלה מדוע לא צילמה נערות פלסטיניות על רקע בתיהן ההרוסים, ובצדק ענתה שהיא לא יכולה להתייחס לזה. מביקור באתרה עולה שניסיונותיה להתמודד עם נשיות פלסטינית כנושא לעבודה חושפים ניתוק לא פחות גדול, ושמעוטר הפעם גם באוריינטליזם. אבל מהאמירה הזאת אפשר ללמוד משהו על אופי העיוורון: האמנית אפילו לא מבינה מיהו הסובייקט הפוליטי שאת זעמו היא מעוררת. כמו קלישאה חבוטה של שמאל מנותק, זו הביקורת שמפניה היא מתגוננת. הגאי מבלה חלק ניכר מזמנה בניו יורק, שם גם גרה ועבדה בעבר, ונדמה ששם עדיין נמצאים החיים האמנותיים האמיתיים שלה, כמו גם הקהל שאליו היא רוצה לדבר. הגאי רוצה בסך הכל להוכיח שיש גם ישראליות אחרות. הברונטיות עם העיניים החומות הן הצבריות הציוניות המשעממות, אבל יש בישראל גם בחורות שנראות כמו שנראות מוכרות ב"אמריקן אפרל" בעולם כולו. וכמו הגאי, גם הן רלוונטיות לעולם הגדול.
אפשר להבין את הגאי. ישראלי המסתובב בעולם לא רוצה להיות מזוהה עם הדימוי האלים של הישראליות. אבל הזעקה הנרקיסיסטית "תראו אותנו, אנחנו אחרות, יש גם אותנו", שמתחבאת תחת הכותרת "בנות ישראליות" ונעשית באמצעות מפגן ראווה של יופי ותו לא, דורכת על 99% מהבנות הישראליות, שתהליכי ההתבגרות וחקירת המיניות שלהן מלוות בהתמודדות עם אי-השלמות של גופן (ביחס לאידיאל היופי, כמובן). אלו בנות שלא גדלו בין חוות הסוסים לתיכון לאמנויות, ושהמציאות של חייהן מאפשרת קצת פחות לשגות באשליות של נעורים אוניברסליים מתקתקים.
הכוונות, מן הסתם, טובות. 2014 מוגדרת כמעט בכל העיתונים כשנה נשית, לפחות בתרבות, והמפתח לזה הוא קודם כל בידיים הנשיות היוצרות. צלמת שמצלמת נשים זה רעיון טוב כשלעצמו. אם נתאמץ, נוכל גם לראות עדות לכוונה טובה בשיער בית השחי של אחת המצולמות - אקססורי פמיניסטי מובהק. אלא שפה טמון הפח. האמנות של דפי הגאי רדודה ומקוממת משום שהיא מבצעת פעולה אחת בלבד, והיא פטישיזציה. הפטיש האמריקאי מצוי במילקשייק, בטניס, בבגדים ובפלטת הצבעים של הבנות, ומה שעלול להפוך לפטיש פמיניסטי מצוי בשיער בית השחי. עולם האופנה והעיצוב מתמחה בריקון מושגים מתוכן ובשימוש בצורתם כמטבע עובר לסוחר. כשאמנות עושה זאת, היא הרסנית. מצד שני, את האופנה והעיצוב המסחריים אפשר להאשים בציניות, ואילו את האמנות של הגאי אפשר להאשים, כאמור, רק בחוסר המודעות של מי שיש לו הכל.
עוד ב-Mako תרבות:
ראיון עם נטע ריסקין: "מעריצות של דנקר ירקו עלי ברחוב"