החלום הראשון שנטע ריסקין זוכרת היה בגיל 5. בעצם, אולי יותר נכון לקרוא לזה סיוט. "בחלום אני משחקת במטבח והיה לנו חלון שצופה לחצר, ואני רואה שמגיע לשם אופנוע סירה עם חייל גרמני, ובסירה יושב היטלר", היא נזכרת. "אני רואה שהיטלר מתקרב לבית ומהר מתחבאת מתחת לשולחן. הוא נכנס הביתה ואני רואה את המגפיים שלו, והוא מסתובב בחדר ומחפש משהו. פתאום הוא מתכופף מתחת לשולחן ואני מתה מפחד, והוא שואל אותי 'מיידלע, איפה אבא?'. אני לא עונה, רק בוהה בו, ואז הוא אומר לי 'כשהוא חוזר, תגידי לו שאני מחפש אותו כבר הרבה זמן'. ואז הוא הלך".
בזמן שלרוב הילדות בגילה היו סיוטים על מפלצות שמתחבאות בארון, לריסקין היו שדים הרבה יותר מפחידים. כבת לאב ניצול שואה, שהיה בעצמו ילד כשפרצה מלחמת העולם השנייה, ריסקין קיבלה בירושה את הפוסט-טראומה. מגיל קטן שמעה מאביה סיפורים רבים על מה שעבר עליו בילדותו, כדי שתדע מה קרה. משם, כך היא מספרת, נולד הצורך שלה להיות תמיד שונה מכולם, מיוחדת, לא מיינסטרים, "כי מי שלא יוצא דופן לא שורד", היא אומרת.
הפחד מהנאצים ועוזריהם ליווה את ריסקין לאורך העשור הראשון לחייה, עד שלבסוף היא מצאה פתרון לפתרון הסופי. "בגיל 8 עשיתי אחד ועוד אחד והבנתי שאם זה מה שקורה לך כשאתה יהודי אז עדיף להתנצר", היא מספרת. "גרנו בצהלה והיתה לי אומנת בשם מרגרט שהיתה מעדי יהווה ואמרתי לה שאני רוצה להיות נוצריה. זה היה נראה לי כמו סטארטאפ מטורף. היא אמרה לי שאי אפשר ככה, צריך ללמוד. אחרי שנה שבה היא לימדה אותי הכל היא אמרה לי שאני מוכנה, אבל שאני צריכה לבקש קודם רשות מאמא. אז הלכתי לחדר שלה והיא בדיוק ישנה, ולחשתי לה אם אני יכולה ללכת להתנצר עם מרגרט והיא ענתה מתוך שינה 'תעשי מה שאת רוצה'. למחרת ביום ראשון חזרתי מבית הספר ומרגרט הלבישה אותי בשמלה צהובה ושמה לי פרחים בשיער ויצאנו לכנסיה".
נו ו? הטבילו אותך?
"בסוף זה לא קרה. הלכנו לתחנת אוטובוס ואמא שלי בדיוק הגיעה עם האוטו וכשאמרנו לה לאן אנחנו הולכות היא התחילה לצעוק עליי ובכיתי כמו משוגעת. אני זוכרת שצעקתי עליה 'את רוצה להרוג אותי?!'. נורא כעסתי עליה כי זה הרגיש כאילו היא חורצת את גורלי, אבל לימים הבנתי שלהתנצר לא באמת היה עוזר לי".
איך זה הרגיש לגדול עם הצל הזה של השואה שמרחף כל הזמן מעלייך?
"זה היה משהו מאוד משמעותי בחיים שלי. לא רק החיים בשואה, אלא גם בברית המועצות, שמשם אבא שלי מגיע. כל הילדות שמעתי שירי מלחמה רוסיים. שלשום הלכתי להוציא כסף מהכספומט ושמעתי את זה באזניות. זה מרגיע אותי. אני חושבת שכבר מגיל מאוד צעיר חייתי סוג של חיים כפולים, כי מצד אחד אתה גדל בשנות השמונים בישראל, עם 'סיבה למסיבה' וירדנה ועפרה וכל השיט הזה, ומצד שני אתה שוחה בתוך נהר הוולגה, עם קרבות ויריות ועניינים".
זה משהו שמשפיע עליך עד היום?
"כן, כי יש לך איזה רפרנס לאן הדברים יכולים להגיע. אתה גדל להיות מאוד פסימי. גם בתור ילדה ההרגשה היא שתמיד יכול לקרות משהו איום ונורא, ואתה צריך להיות מוכן לדבר הזה, לרעה הגדולה מהצפון. זה קשור גם למקצוע שלי, כי אתה מבין שאתה צריך להסוות את עצמך ולשחק מישהו אחר כדי להציל את עורך".
סיפור על אהבה ונטלי פורטמן
זאת היתה השנה הכי חשובה עד כה בקריירה של ריסקין, בת 38. במהלכה היא הספיקה להצטלם לסדרה החדשה של עידו רוזנבלום ולעונות החדשות של "שטיסל" ו"תא גורדין", וגם לעשות את צעדיה הראשונים בעולם הקולנוע עם שני סרטים גרמנים בהם היא מככבת, שאחד מהם, "Anywhere Else" של הבמאית הישראלית לשעבר אסתי עמרמי, קצר פרסים רבים בפסטיבלים בינלאומיים והופץ בעולם, אבל לא בישראל. חוץ מזה היא גם אמורה להצטלם בקרוב לפיצ'ר החדש של במאי ישראלי גדול, ולאחרונה היא שיחקה בתפקיד משנה בסרט הבכורה של נטלי פורטמן המבוסס על ספרו של עמוס עוז, "סיפור על אהבה וחושך". לקראת הצילומים היא גם עבדה צמוד לפורטמן כיועצת תרגום וכמדריכת דיאלקט. "נטלי יודעת לדבר עברית אבל יש לה מבטא אמריקאי כבד אז היא היתה צריכה מישהי שתעזור לה", אומרת ריסקין. "עבדנו יחד 4 חודשים והיא היתה מדהימה, מעוררת השראה וגם תלמידה מושלמת".
בחודש שעבר עלתה העונה השנייה של "תא גורדין", דרמת הריגול של yes שכתב רון לשם, שבה ריסקין מגלמת את נטליה, פאם פאטאל רוסיה שבזמנה הפנוי משמשת גם כמרגלת ומתנקשת, תפקיד שמתאים לשחקנית העדינה והשברירית למראה כמו כפפה לכף רגל. "כשהייתי קטנה תמיד חלמתי להיות פרטיזנית. ב'גורדין' מאוד אכזב אותי לגלות שזה לעולם לא יקרה, כי אני שונאת לירות באקדחים. השתמשנו באקדחים אמיתיים ובחיים לא החזקתי אקדח לפני זה. לא השתמשנו בכדורים חיים אבל עדיין, ההדף והרעש שזה עושה, זה איום ונורא. אז פרטיזנית אני כנראה כבר לא אהיה, אבל מה שבאמת דיבר אליי בדמות הזאת זה המקום הזה של כפל זהויות, כי אני יודעת מה זה. אני לא מהגרת אבל אני מרגישה ככה כל החיים שלי. חוויות של מהגרים זה משהו שמדבר אליי מאוד".
את מרגישה תלושה? לא שייכת?
"סוג של. היום פחות, פעם מאוד".
שיחקת כבר דוסית ממאה שערים, מתנקשת רוסיה, תל אביבית בהתמוטטות עצבים ב"להוציא את הכלב". נראה שאת סוג של זיקית בעצם.
"זה מה ששחקן צריך לעשות, הוא צריך לדמיין. זה מאבני היסוד של המקצוע הזה, אתה צריך להיות שרלטן מאוד משוכלל. אבל כמובן שכל דבר בא ממני, אני העטיפה של הדבר הזה. זה קצת כמו הצל של פיטר פן, אתה תופר לעצמך את הדמות הזאת והיא חלק ממך ואתה חלק ממנה והכל מתערבב ביחד".
גרת בעבר כמה שנים בברלין. גם שם לא מצאת את מקומך?
"לא ממש. זה היה עוד לפני שהיו שם ישראלים. הייתי כמו מוצג מוזיאלי. אנשים היו באים להסתכל עליי כי הם לא ראו בחיים לא ישראלי ולא יהודי והרגשתי נורא מיוחדת. כשצילמנו לא מזמן בברלין הלכתי ברחוב ופתאום כולם דיברו עברית. אלה לא היו תיירים אלא אנשים שגרים שם, וזה מאוד העציב אותי. זה כבר לא כמה ישראלים שעוזבים, זאת הגירה המונית. ההבנה הזאת שכנראה ישראל היא לא מקום שאתה יכול לחיות בו, זה עצוב. לכל אחד מגיע שיהיה לו את המקום שלו, את המדינה שלו. זה פשוט מפחיד אותי שהמדינה הזאת הולכת להיות איזה מפעל נסיוני שלא הצליח. אנשים בורחים מפה כדי לשרוד. אני מאוד מזדהה עם הרצון הזה, אבל לא חשבתי שבאמת נגיע לשם".
עכשיו כשהקריירה שלך בחו"ל מתחילה לנסוק, את שוקלת לעזוב בעצמך?
"לא יודעת כל כך כי המקצוע שלי תלוי שפה. אני דוברת עברית ישראלית, זה מה שאני. עשיתי עכשיו תפקיד בגרמנית בסרט החדש שאני משחקת בו אבל זה תמיד יותר נוח בעברית. אני גם חושבת שיכולים לעשות פה ועושים פה דברים טובים, למרות התנאים האיומים. כשצילמנו בגרמניה, זה לא שמבחינת התסריט והבימוי היה משהו יוצא דופן, רק שאתה עובד בתנאים מאוד מפנקים. הרגשתי כמו מתעמלת מרומניה הקומוניסטית שכל כך התחשלה שהיו פעמים ששחקנים אחרים כבר התעייפו וחזרו לקרוואנים שלהם, ואני עדיין עמדתי בחוץ ולא הבנתי לאן כולם נעלמו. אבל אני לא רוצה להפסיק לעבוד פה, זה המקום שלי, אני רוצה לפעול בתוכו. לא רוצה להיות פליטה".
"ראיתי את 'שואה' שלוש פעמים בחופש גדול אחד"
ריסקין לא תמיד היתה שחקנית. אפשר בהחלט להגיד עליה שהיא לייט בלומר. את רוב שנות העשרים השקיעה בחיפושים עצמיים – התחתנה והתגרשה, התחילה לכתוב ספר שלא סיימה, לימודים בסם שפיגל שלא השלימה, עבדה כאסיסטנטית של וטרינר, כתבה ב"מעריב" תקופה מסוימת וזאת רק תמצית הדברים. עד שבסופו של דבר היא החליטה שהגיע הזמן לצאת מהארון. מבחינה מקצועית, זאת אומרת. "אני קוראת לזה יציאה מהארון כי זה משהו שתמיד רציתי לעשות אבל נורא התביישתי בזה", היא מסבירה. "כל פעם שאני שומעת על מישהו שיצא מהארון בגיל מבוגר, אני נורא מזדהה איתו. הזרעים נזרעו אצלי הרבה קודם, ובסביבות גיל 30 הבנתי שאין לי ברירה אלא לעשות את זה כי אחרת אני לא אעשה את זה לעולם".
לדברי ריסקין, החלום להיות שחקנית התחיל אפילו לפני החלומות על היטלר. "תמיד היתה לי תשוקה לדבר הזה", היא אומרת. "אני זוכרת את הסרט הראשון שראיתי, 'היפהפיה הנרדמת'. הייתי בת 3 וזה היה בקולנוע חן, וכשנגמר הסרט בכיתי לאבא שלי שאני רוצה לעלות למסך, ואז עליתי וניסיתי להיכנס פנימה, אבל לא הצלחתי. אחר כך כשגדלתי קצת התחננתי להורים שלי שיקנו לי ווידאו, ובסוף אמא שלי הסכימה בתנאי שהיא זאת שבוחרת לי את הסרטים. היום אני מודה לה על זה, נהייתי מכורה. הסרט הראשון היה 'חלף עם הרוח', ואני זוכרת שראינו את הסצינה שסקרלט אוהרה יושבת על המדרגות ואומרת ש'מחר יום חדש', ואני אמרתי לאמא שלי 'תראי, גם אני יכולה'. ישבתי על המדרגות והתחלתי לבכות והיא היתה מתחרפנת ואומרת לי 'תפסיקי, תפסיקי'. באותה שנה, נדמה לי שזה היה בכיתה ה', אבא שלי לקח אותי למוזיאון תל אביב לראות את 'שואה' של קלוד לנדסמן. ראיתי אותו 3 פעמים בחופש גדול אחד ואהבתי מאוד".
וההורים לא עודדו אותך להיות שחקנית?
"להפך! הם לא הבינו מה הקשר בין לאהוב את זה ללרצות לעשות את זה. היום הם סבבה עם זה אבל מבחינתם זה לא מקצוע, צריך לעשות משהו רציני בחיים. במשפחה שלי לא שואלים אותך מה אתה רוצה ללמוד כשתהיה גדול, שואלים אותך איפה תעשה את הפוסט-דוקטורט. עד היום זה מפריע לי שעוד לא בחרתי איפה הוא יהיה", היא צוחקת לעצמה. "אני מניחה שהם רצו שאני אהיה אדריכלית כמוהם. זה נורא מתסכל, כי יש לך תשוקה למשהו ואתה כל הזמן מנסה להרוג אותו. אז מסתבר שזה לא דבר טוב לעשות, ואתה גם לא ממש יכול לברוח מזה, ואם כן זה עצוב מאוד. זה ממש עצוב".
אנחנו נפגשים בבית קפה, לא רחוק מהדירה שלה בצפון הישן של תל אביב אותה היא חולקת עם שלושה חתולים. ברור מיד שנטע היא לא עוד שחקנית אקסהיביציוניסטית ומוחצנת שרוצה תמיד שהעיניים של כולם יהיה עליה, אלא אחת קצת מופנמת, קצת חרדתית ובעיקר חכמה כמו שדה. לא אחת שהגיעה לאן שהגיעה באמצעות הברכיים והמרפקים, אלא באמת בזכות איכויות המשחק הנדירות שלה. יש לה יופי מתוחכם, ופנים צעירות לגילה שיכולות להתאים את עצמן לכל תפקיד אבל מספרות גם סיפור משלהן, כזה שקשה לפענח במבט ראשון.
"אני חושבת ששחקן צריך שלא ידעו עליו הרבה", היא אומרת. "אתה צריך להיות טאבולה ראסה, דף חלק שיכול להיות כל דבר אפשרי, וככל שיודעים עליך יותר, ככה אתה פחות אמין. אז אני מנסה לשמור על איזו מסתוריות לגביי כי אני רוצה לעשות תפקידים טובים".
יש לך מדי פעם היתקלויות עם הפפראצי?
"כן, אבל פפראצי זה יותר לסלבס ואני לא סלב. לא נראה לי. אנשים בדרך כלל לא מזהים אותי וגם כשהם כן אז זה תמיד מתפקיד ספציפי. אחרי 'שטיסל' אנשים עצרו אותי ברחוב ושאלו אם אני צריכה כסף. אחרי 'תא גורדין' היו כמה מעריצות של רן דנקר שירקו עליי ברחוב, כי אני הרי הרעה. מעבר לזה אני לא רוצה שידעו עליי וייכנסו לי לחיים ויעקבו אחריי".
מה את כן רוצה? סלחי לי על הפולניות, אבל חתונה וילדים זה משהו שעומד על הפרק?
"לא כל כך. כנראה שלא מספיק, בכל אופן. כשגרתי בברלין היתה לי שותפה וכל זוג שהיינו מכירות הייתי שואלת אותם אם הם נשואים ואם יש להם ילדים. ואז פעם אחת השותפה שלי אמרה לי שאני חייבת להפסיק לשאול את זה כי זה נורא חצוף, ולא הבנתי על מה היא מדברת. אני גדלתי בשטייטל יהודי, זה מה שאתה שואל כשאתה מכיר בנאדם. איכשהו פה בארץ, זה כאילו אנשים חייבים לשאול את זה, זה בוער בהם, הם לא יכולים להמשיך עם השיחה אם הם לא שאלו את זה. בגרמניה יש קו מאוד ברור לשיחה, יש שלבים. מתחילים בגוף שלישי, עוברים לגוף שני, ומתישהו אולי תגיעו לגוף ראשון אבל יכול להיות שזה אף פעם לא יקרה".
את מעדיפה את זה?
"אני מאוד אוהבת את זה, שיש גבולות. זה עושה סדר ביחסים בין אנשים. אתה לא מרגיש שאנשים פולשים לך ומחטטים לך במקומות שהם לא הוזמנו אליהם. הלוואי שהיינו מדברים פה בגוף שלישי, זה היה עושה את החיים הרבה יותר מסודרים ונוחים. שם אתה לא מרגיש שמנסים להיכנס לך לתוך הרחם ולתוך הנשמה".
אז למה פה זה ככה?
"כי זאת מדינה נורא בורגנית. יש דרך שאתה חייב ללכת בה ואתה יכול להתעכב קצת, אבל מתישהו אתה חייב להדביק את הקצב. אסור לך לצאת פה מהקווים, זה משהו שתמיד מאוד מפריע לי. היה לי פעם חבר שתמיד היה אומר לי שאם הייתי יכולה להיות רק טיפה יותר או טיפה פחות. רק טיפה. הוא כל הזמן ניסה לעשות לי מעין טיונינג כזה, אבל אני לא יכולה לשנות את עצמי ככה".
טיפה יותר או פחות מה?
"בדיוק, מה?".
אז זאת הבעיה שלך עם מערכות יחסים? שצריך לשנות את עצמך בשביל מישהו?
"לא יודעת, זאת התחייבות לכל החיים. זאת בכלל הבעיה שלי בחיים, לא רק עם מערכות יחסים. להתחייב למשהו לאורך זמן, זה תמיד נראה לי כמו גזר דין. הבעיה שלי היא שיש סטנדרט שאתה צריך איכשהו להתאים את עצמך אליו. מי החליט שזה מה שחייב להיות?".
את מרגישה שמבקרים אותך על זה שאין לך בעל וילדים?
"אתה מרגיש מבוקר כשאכפת לך. לי אף פעם לא ממש הזיז. אף פעם לא הייתי מיינסטרים, לא עשיתי מה שהייתי צריכה לעשות, מהיום שנולדתי. דברים קורים לי כמו שהם צריכים לקרות".
הגעת פעם קרוב לזה? היה מישהו פוטנציאלי?
"כן, בטח. היה לי חבר המון שנים, בגלל זה הייתי בגרמניה, וכמעט התחתנו אבל בסוף זה לא קרה. אני רציתי לחזור לארץ, והוא לא. זה לא שיש לי אג'נדה נגד משפחות וילדים. ב'שטיסל' יש לי בת שקוראים לה שירה האס והיא פשוט מדהימה אותי, לפעמים אני שוכחת שהיא לא הבת שלי. יש לנו סצינות והיא כל כך טובה ולפעמים אני מסתכלת עליה ואני נמלאת גאווה שהבת שלי כזאת שרלטנית מדופלמת, ואני ישר חושבת שהיא קיבלה את זה ממני, ואז אני מרגישה שאנחנו מין משפחת קרקס כזאת ואני נורא גאה".
ניסית לאמץ אותה?
"כן, ביקשתי ממנה. היא אמרה שיש לה כבר הורים והיא לא רוצה עוד. אבל נגיד אותה הייתי רוצה. היא מוכשרת, היא יפה, היא מוכנה כבר".
זאת חתיכת התחייבות, ילדים.
"כן, אבל ברגע שיש לך את זה נראה לי שזה פחות נורא. יש לי חתולים וזה לא איזה עול נפשי שרובץ עליי, אני נורא אוהבת אותם".
את לא פוחדת שתהיי בסוף האישה הזאת עם החתולים?
"לא. אני תמיד אהיה אישה עם הרבה חיות, לא יודעת אם רק חתולים. אני אף פעם לא מבינה מה רע בנשים עם חתולים. הן נראות לי כמו נשים מדהימות. אכפת להן, הן מיטיבות עם בעל חיים, מה רע בזה? זה נראה לי משהו מימי הביניים עם המכשפות וכל זה. יש בזה איזה שוביניזם מובלע של ללעוג לנשים מבוגרות. אני לא סובלת את זה. יש גם גברים שמאכילים חתולים, אבל עליהם לא מדברים. יש לי אחד כזה ברחוב. אני תמיד מעריצה את האנשים האלה. אז זה לא נראה לי שלילי. שלילי זה להרעיל אותם ולהתעלל בהם".
איפור: אורלי רונן