יש מקום לאימון

הגוף שלנו, המכשיר המתוחכם ביותר שאי פעם נשים עליו יד | צילום: אימג'בנק / Thinkstock

מאז שאני זוכרת את עצמי - סירבתי לזוז. הייתי סופרת את השניות, פעמיים בשבוע, עד שהעינוי הטרחני הזה, המכונה "שיעור התעמלות", יסתיים. לטפס על סולמות, להתחרות בריצה, לקפוץ לגובה, שלא לדבר על תרגילי הקרקע על הדשא עם הקוצים. המודל של ילדי ספרטה החסונים קצת דילג עלי. הייתי חולמת במשחקי כדור ובורחת הכי רחוק במחבואים, בתקווה שאוכל לחלום ולספר לעצמי סיפורים עד שהמשחק ייגמר.
גם בתיכון, הנושא הזה של פעילות גופנית היה העונש של סוף היום. תמיד היה חם או קר או מאוחר או כולם ביחד, מה שהתבטא כנכשל קבוע בתעודה ("4 כמספר הפעמים בהן הופיעה לשיעור"). וככה זה נמשך.

אין מצב להגיד שאין מצב

היו לי הרבה מאוד טענות לגוף שלי. לא הייתי מספיק חטובה, לתחושתי, אבל הרעיון של פעילות גופנית בכלל לא עלה. גם לא בצבא וגם לא אחרי וגם לא אחרי שבר נולדה, וגם לא אחרי שיותר ויותר חברים מסביב הכניסו את מכון הכושר לשגרת יומם. המקומות האלה נראו לי כמו "מוסכים לאנשים", והיו לי כל מיני אמירות כאלה 'מחוכמות' על "אלה שהולכים במקום וחושבים שהם מתקדמים", "תרבות הלייקרה", "מאותגרי הזעה" ועוד מיני ביטויים שבאו מתוך זלזול קיומי, מלווה בידיעה עמוקה שאני לעולם לא אגיע לשפל המקומות האלה. אין מצב.

אחד הביטויים שצריך להוציא מהשפה, ומהחיים, זה "אין מצב". דברים משתנים, וטוב שכך. מה שאתמול נחשב לבלתי אפשרי, יכול למצוא אותך היום בדרך חדשה לגמרי. למרות זאת, אנשים שמכירים אותי שנים עדיין מתקשים להאמין. היהפוך נמר חברבורותיו? כן, ואם אפשר, כמה שיותר פעמים.

האמת היא שאני לא ממש יודעת איך זה קרה.

אולי היה זה אדוארדו ההילר שצווח עלי, "את לא זזה מספיק. תעשי ספורט!" שגרם לי להרגיש שהגיע הזמן לפתוח, בלי שהתכוונתי, פרק חדש. מצאתי את עצמי, בלי שקבלתי החלטה, צועדת על ההליכון בבגדי הלייקרה החדשים שלי, לא מבינה מה אני עושה שם ומי עומד מאחורי הבדיחה הזאת. הפעמים הראשונות היו מביכות. המאמנים, לעומת זאת, היו חמודים ביותר. הייתי חוזרת עם חיוך שהיה מחזיק לפחות חצי שעה. שווה. ואז הבנתי שאם אני רוצה לעשות את זה ברצינות, אני צריכה מאמן. גם כדי שיהיה מעניין, גם כדי להיות יעילים יותר וגם - כי אז אין ברירה. חייבים להגיע בזמן.

אדם היה המאמן הראשון שלי, ומעבר להיותו מרהיב ביותר הוא גם היה סבלני ופתוח לרעיונות. המצאנו ביחד את שיטת ה'אימון בהסכמה'. מתקיים דיון על כל תרגיל, מגיעים להסכמה על כמות החזרות, המשקל – ואם בכלל. זה עבד מעולה, עד שהבעלים של מכון הכושר ברחו מהארץ והמשכתי הלאה. מצאתי את דרים, שהיה סוג של חלום אימה שחור וגדול, עם ניסיון באימון לוחמי מרינס. אם העזתי להתלונן – עוד 50 עליות. "שמעתי אותך נאנחת?" שני אימוני מרינס בשבוע. גוף חטוב וסבל גדול.

שום דבר לא יותר חשוב מהגוף שלנו

אחרי זה עברתי ליפו ומצאתי ליד הבית בריכה והחלטתי לשחות. נטע לימדה אותי חתירה, ואחרי זה הצליחה לשכנע אותי לרוץ. ואז הגעתי לטל, שיש לה סטודיו קטן לפילאטיס, ואני עולה אליה לרגל לשיעורים והיום תמיד נראה הרבה יותר טוב אחרי.

אז מה השתנה? פחות או יותר הכול.

התחושה, היציבה, רמת האנרגיה. הנשימה. בדרך נעלמו גם כמה קילוגרמים לא נחוצים. העונש של פעם הפך לפרס של היום. זה בא עם ההבנה שההשקעה החכמה ביותר שאני יכולה לעשות היא להשקיע בי.

לשים את כל השאר לפני אומר, במילים אחרות, להשאיר אותי מאחור. בתור הישות האחראית על הגוף הזה והתלויה בו, לפחות לסיבוב הזה, לחשוב ש"יש דברים יותר חשובים" זו טעות בסיסית. אנחנו הדבר החשוב ביותר שיש לנו. ברור שיש מציאות, יום יום, ילדים, מחויבויות – אבל המחויבות העמוקה ביותר שלנו היא לנו, לעצמנו.

שם הרי הכול מתחיל. ונגמר.

הגוף הזה, המונח לפנינו, זה שקבלנו בירושה כולל כל מה שהרווחנו (והפסדנו) ביושר - הוא הכלי הכי יקר שיש ברשותנו, המכשיר המתוחכם ביותר שאי פעם נשים עליו יד. צריך לטפל בו בסבלנות ובאהבה, להשקיע בו. גם כי זה משתלם וגם כי אין ברירה. כשהוא לא יהיה פה, גם אנחנו, כנראה, נתלווה אליו. כשהוא יסבול – הסבל יהיה כולו שלנו. צריך לאהוב אותו, לקבל אותו, לשמור עליו. לא נקבל אחר.

משפט להשראה: להדפיס, לגזור ולהדביק על המראה

כשמתחילים לזוז נזכרים לנשום. 'איך שאנחנו נושמים זה איך שאנחנו חיים', אני מרשה לעצמי לצטט משהו שבטח נכתב בעבר.

איכות החיים שלנו תלויה בצורה ישירה בהשקעה שלנו בעצמנו, בכמה אנחנו מוכנים ללכת לקראתנו. להקשיב לגוף שלנו, לקבל אותו, לענג אותו, לתת לו זכות דיבור. להקשיב למה שהוא אומר. לשמח אותו. לשמוח בו.

אם הייתי פוגשת היום את אותה צעירה שנונה שדברה בלגלגנות על "האלה שהולכים במקום" הייתי עונה לה שכשהולכים במקום לאורך זמן, מגיעים למקומות חדשים.

ואת, אני תוהה, כמה זמן לקח לך להבין שזאת ההשקעה הטובה ביותר שאנחנו יכולות לעשות, להשקיע בעצמנו, לשמח אותנו. איפה את?

>> בטור הקודם שלי: האם הקשרים שלנו בפייסבוק הם חברויות אמת?

>> למתחם בעד עצמי