בואו להכיר את מוטי רמז

שם: מוטי רמז.
גיל: 47. 
מקום מגורים: הוד השרון.
מצב משפחתי: נשוי + 5 בנות.
עיסוק: רואה חשבון.

איך הגעתי לתכנית: בין השאר אני משמש כחשב השכר של קופרמן הפקות בע"מ. במהלך שיחה סטנדרטית עם הסמנכ"ל, תיארתי לו את מרתון ניו יורק המוקרן מולי. הוא שאל אם אני נוהג לרוץ ועניתי לו שבמשקל 148 ק"ג, המאמץ הגופני המקסימלי שאני מסוגל לו הוא החלפת ערוצים בשלט.הוא שתק לרגע ושאל אם ארצה לרוץ בעצמי מרתון. עניתי לו שהחלום שלי הוא להיות מסוגל לרוץ ומרתון יכול להיות ההישג הגדול מכולם. משם הדרך לאודישנים הייתה קצרה.

למה החלטתי להשתתף בתכנית: אין ספור פעמים החלטתי על התחלה חדשה. ממחר דיאטה, אורח חיים בריא, פעילות ספורטיבית יומיומית ושאר אשליות. בפועל, כל החלטה כזו עלתה לי במפח נפש, אכזבה עזה מעצמי, הרבה כסף וכמובן בעוד כמה ק"ג לאוסף. בתוכי ידעתי שהתשובה פשוטה בתכלית אך קשה מאוד לביצוע: חדל סדר רחמים עצמיים, עבודה קשה, סדר יום מתוכנן ואתגר אמיתי לנגד עיניי. מרתון בשבילי הוא כל אלו – והרבה יותר.

מה קיוויתי שההשתתפות בתכנית ובמרתון יעניקו לי: מבחינתי יש אמירה אישית נוקבת בהשתתפות בתוכנית דוקו-ריאליטי מהסוג הזה. חשיפה אישית ללא פשרות שווה בעיני לאמירת אמת פנימית טהורה. אין יותר מחבואים, אין חצאי אמיתות, אין הסוואות. המציאות כמו שהיא. הייתי חייב לספר לעצמי (ולמצלמה) את האמת כדי להתנקות אחד ולתמיד מהריטואל החוזר על עצמו. תמיד טיפלתי בסימפטום – ולא במחלה. בתכנית, מחלת ההשמנה וסיבותיה היו מרכז ההתמודדות. רק כך יכולתי להתעלות ולנצח אותה.

הוויתור הכי גדול מבחינתי במהלך האימונים: קל להגיד: אוכל טוב, שעות שינה, מנוחה, לימודים, קריאת ספרים, שעות איכות עם המשפחה - הכל נכון. אבל מה שבאמת עלה לי בדם, הוא הוויתור על הבינוניות. לוותר על המקום הנוח של לעשות מה שאני רוצה ,לאכול כל אימת שאני חפץ, לוותר על הספונטניות והאילתור, לוותר על עיגולי פינות, לוותר על הוויתור לעצמי. אתה מקבל תכנית אימונים ברורה ותובענית ובמקביל תכנית תזונה מדויקת ויודע, שלמעשה קיבלת את המפה לשביל שיבטיח לך חיים בריאים ועתיד אופטימי. ובשביל זה – צריך לוותר.

הדבר הכי חשוב שלמדתי מגלעד, המאמן: המשפט "מרתון הוא 80% מנטלי ועוד 20% מנטלי". שמעתי אותו עשר דקות מרגע הכרותינו ולאחר מכן שמעתי אותו בראשי אלפי פעמים. מרתון הוא המון דברים אחרים וכולם מהווים תנאים בסיסים להצלחה, אבל ברגע האמת במהלך ריצה, כשהביטוי "בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים" מכה בך במלוא העוצמה, אתה מבין שאת הכוח אתה שואב מתוכך, ושמה שמנצח, בסופו של דבר הוא הרצון.

השלב הכי מאתגר מבחינתי במהלך האימונים: האתגר הראשון היה לנסות ולהרים שתי רגליים בו זמנית. במשקל בו התחלתי, ריצה נראית הגיונית כמו שמסי יעבור מברצלונה לנס ציונה. מבחינת שלבי האימון, הפעם הראשונה בה רצתי ריצה מול השעון - ריצת ה-5 ק"מ. ההתמודדות עם הזמן, הלחץ, החום, תנאי המסלול (עלייה ענקית!) והעובדה שפעם ראשונה רצתי מול זרים, הקשו עליי מאוד.

רגע שבירה במהלך הצילומים: אם מותר לי להעיד על עצמי, אני לא אדם שנשבר בקלות. אבל במהלך ריצת ה-21 ק"מ הראשונה, שנערכה בפארק הירקון, הגעתי לק"מ ה-11, כולם כבר חלפו על פניי. הייתי שם לבד, כמו באימון. הסתכלתי על השעון והבנתי שאין שום סיכוי שאעמוד ביעד של 3 שעות (שהוא התנאי להמשיך הלאה). ואז עבר שם בחור מטעם התחרות, והתחיל להוריד את השלטים שסימנו את המרחק. מבחינתו לא הייתי קיים. זה היה הרגע בו השתלטה עליי המחשבה: "עצור. למה אתה צריך את זה? אתה לא באמת יכול לקרוא לעצמך רץ למרחקים ארוכים". הייתי קרוב להרמת ידיים. אבל משהו עמוק יותר, בשילוב הרוח הנעימה מהים והאנשים החייכנים מסביב שעודדו אותי להמשיך הביא אותי בסופו של דבר להרים דווקא רגליים – ולהמשיך. לא עמדתי ביעד, אבל סיימתי את הריצה.

חבר מהקבוצה שהתחברתי אליו במיוחד: כולם אהובים עליי. עם אריה אני חולק ערכי משפחה ועבודה, דיאנה ואני בני גיל דומה וחן היא קסם מהלך, עם אנרגיות בלתי נדלות. אבל עם איתמר זה היה אחר. שום דבר לא משותף בינינו: הוא גדל באושר ועושר, אני גדלתי בדירה של 2.5 חדרים בדרום ת"א. הוא לא עבד לפרנסתו, אני עובד מסביב לשעון מגיל 20. יש לו שני הורים נהדרים, אני יתום משני הוריי מגיל צעיר. הוא אוהד הפועל ת"א ואני אוהד האימפריה הצהובה-כחולה מצדו האחר של הכביש, הוא מפסיד אימונים, לא מדווח למאמן, אני תקתקן, לא מפסיד אימון. בקיצור – הפכים גמורים. אבל רק שם, בשונות, בניגודיות, לומדים להכיר את האדם כמו שהוא, בלי מסכות. ואיתמר הוא אדם מדהים: ישר, ציני במידה ראויה, אכפתי, מקורי, נבון ואוהב אדם. באתי לרוץ ומצאתי אח צעיר.

מה למדתי מהקבוצה שלי: למדתי להכיר את כוחה של הקבוצה. במהלך התקופה חוויות משותפות מגבשות אותנו מאוסף של יחידים, סיפורים אישיים וחוויות עבר לקבוצה מאוחדת של רצים בעלי מטרה משותפת וקשיים דומים. בעזרת ההתמודדות של החברים עם הקשיים והמשברים שלהם, ושיתופם בחוויות שעברו עליי, הצלחנו לעבור את תקופת האימונים בהצלחה.

לטוב ולרע, חבר הקבוצה שהיה הכי מאתגר לעבוד מבחינתי: לטוב ולרע, עם אריה. לפגוש אדם שחצה את גיל 60, עם יכולות פיזיות, מוטיבציה ספורטיבית וכוח רצון כמו שלו. מצד אחד, העניין מעורר השראה ורצון לחקות ולהידמות לו. מצד שני זה מתסכל. המחשבה "לא משנה מה אעשה, כמוהו לא אצליח להיות", לא מפסיקה לנקר בראש.

הדבר שהכי נהניתי ממנו במהלך האימונים: חד וחלק – מהריצות של יום שישי בבוקר על הטיילת בתל אביב. השילוב של הבוקר העולה לאיטו, המים הכחולים, הרוח המלטפת מהים, מאות הרצים והמתעמלים על החוף, סוף שבוע המתקרב והידיעה שאני, סוף סוף, חלק מהדבר המדהים והכיפי הזה. בכל יום שישי דרגת הקושי הלכה וגדלה ובמקביל גדל הסיפוק מההצלחה. מאחל תחושה כזו לכל אחת ואחד.

השינויים הפיזיים והנפשיים שחלו בי במהלך הצילומים: מבחינה פיזית, המספרים מדברים בעד עצמם. הורדתי יותר מ-40 ק"ג במהלך האימונים (ובסך בכל יותר מ- 50 קילו ממשקל השיא), שיפור בכל הערכים הבריאותיים, עלייה משמעותית במסת השריר ותחושת בריאות וחיוניות. מהבחינה הנפשית השינוי לא פחות עוצמתי. את התסכול היומיומי מהמשקל, מחוסר היכולת להשתנות, מההבטחות שלא הצלחתי לקיים (בעיקר כלפי עצמי) החליפו תחושות ביטחון, גאווה ואמונה בהצלחת המשימה. אין הרגשה טובה יותר מאשר ללכת לישון אחרי יום מפרך ולהירדם עם חיוך ועם המחשבה: "היום עשיתי עוד צעד לחיים טובים יותר".

מה למדתי על עצמי במהלך החוויה: שאני יכול לחיות בלי רחמים עצמיים, בלי לפרוק תסכולים באכילה חסרת רסן, בלי להרים ידיים עוד לפני שהיום התחיל. שאני יכול להיות מקצוען, לקום בשעות הבוקר המוקדמות (מאוד) ולרוץ, לתכנן ולהכין את הארוחות היומיות, לדווח ביושר ובדיוק על הפעילות היומית למאמן. למדתי שאפשר להשתנות.

האם אני ממשיך להתאמן ולרוץ גם כיום: בזמן שעבר מאז המרתון, השתתפתי בעשר ריצות תחרותיות למרחקים של 10-15 ק"מ. המדליות תלויות בבית ומזכירות לי בכל יום את השינוי שעברתי. אני כל כך נהנה מהריצות ולא נראה לי שאפסיק לרוץ בעשרות השנים הקרובות.

תגובות שקיבלתי מהסביבה הקרובה: פרגון אדיר מכל כיוון אפשרי. כיף לקבל חיוך, טפיחה על השכם, עצה מוותיקים בתחום. לעיתים התגובות מהסביבה הן אלו שנותנות לך את מנת הכוח הדרושה כדי להמשיך בתהליך. אם למדתי משהו בתהליך על יחסי גומלין עם הסביבה הקרובה אוכל למצות את מסקנתי במילותיו של יעקב גלעד: "לא פעם זה קשה, אבל לרוב מילה טובה מיד עושה לי טוב, רק מילה טובה או שתיים לא יותר מזה".

היעד הבא מבחינתי: לטווח הארוך – להמשיך לרוץ ולאתגר את עצמי. לשמור על המשקל הנוכחי ולסמן לי את יעד המשקל האידיאלי אליו ארצה להגיע. לטווח הקצר – עונת המרוצים לפנינו. אני מתעתד לרוץ 5-6 מרוצי 10 ק"מ ועוד שני מרוצי חצי מרתון.

מסר שהייתי רוצה להעביר לאנשים שחושבים להתחיל לרוץ: קומו מהספה, צאו מהבתים. התחילו בהליכה או בריצה קלה. אט אט השיפור יגיע ותוכלו לרוץ מרחקים ארוכים יותר ולשפר את המהירות. הגמול יהיה מידי.