בואו להכיר את איתמר רוז

שם: איתמר רוז.
גיל: 34.
מקום מגורים: תל אביב.
מצב משפחתי: נשוי.
עיסוק: יוצר סרטונים סאטיריים, מנהל הפיתוח של הוצאת הספרים כנרת זמורה-ביתן, ואיש שיחה.

איך הגעתי לתכנית: פנו אליי מהפקת התכנית דרך פייסבוק והציעו לי להשתתף בתוכנית דוקו אמיתית שתשודר בקשת. ישר שאלתי מה הפרס למקום הראשון?

למה החלטתי להשתתף בתכנית: הרעיון של פתאום באמצע החיים לעשות מרתון הגניב אותי לגמרי. אתגר ענק שנחת עליי משום מקום ושמאוד סקרן אותי לראות איך אני מתמודד איתו.

מה קיוויתי שההשתתפות בתכנית ובמרתון יעניקו לי: אתגר רציני וארוך טווח, שבו אהיה תלוי רק בעצמי. חשבתי שאם אעמוד במבחן הסיזיפי הזה, אוכיח לעצמי ולסביבה שלי שגם בחיים, אני לא רק רץ למרחקים קצרים שיכול להבריק פה ושם, אלא מישהו שיכול להרים דברים משמעותיים. מישהו שאפשר לסמוך עליו.

הוויתור הכי גדול מבחינתי במהלך האימונים: לקום בשש בבוקר היה אסון בשבילי. סיוט לגוף ולנשמה. ניסיתי להתחמק מהבקרים ולרוץ בלילות, אבל האימונים הקבוצתיים היו בשש בבוקר, כך שנאלצתי להתיישר. הוויתור השני הכי גדול היה כמובן בתחום המתוקים. בחודשיים הראשונים לאימונים נכנסתי לבולמוס מתוקים, כי חשבתי שהריצה תוריד גם ככה את כל השומנים. כמובן שטעיתי בגדול, ובצער רב ויגון קודר, נטשתי לזמן מה את חבריי הוותיקים מהוויטרינות השקופות.

הדבר הכי חשוב שלמדתי מגלעד המאמן: שלהיות תימני זה מרזה. חוץ מזה למדתי ממנו שאם אתן לאופי שלי להוביל אותי במרתון, לא אצליח לסיים. בהתחלה הייתי מונע מהתלהבות, כך שכשהרגשתי טוב הייתי רץ מהר מדי ופתאום מוצא את עצמי שופך לאגר באמצע הדרך. גלעד לימד אותי לרסן את עצמי, ובעיקר להתרכז במטרה הסופית. הוא לימד אותי שלפעמים הגוף משקר, ושבלי תכנון ושליטה עצמית, פשוט אי אפשר לסיים מרתון. אם יצא לכם לראות מרתון, תראו שהרבה צעירים חסונים ואתלטים הם אלה שנשברים באזור ה-30-35 ק"מ וכך היה קורה גם אצלי לולא גלעד. גלעד עצמו הוא קפיץ של התלהבות ויצרים, אז אני משוכנע שאת אותו תהליך ריסון עצמי הוא עבר בעצמו, כך שהוא היה בדיוק האדם ללמד אותי.

השלב הכי מאתגר מבחינתי במהלך האימונים: ריצות על בסיס יומי של 15-30 קילומטר ביום בחודשים יולי-אוגוסט. בחודשים האלה הייתי על סף שבירה. כל רגע בריצה היה קשה, מהדקה הראשונה עד האחרונה של כל אימון. ניסיתי לרוץ בלילות אבל גם זה לא עזר כי הלחות היתה אפילו יותר מעיקה מהחום. בתקופה הזו של האימונים לא מצאתי את הטעם בריצה. איבדתי את הרצון וסבלתי מירידת מוטיבציה חדה.

רגע שבירה במהלך הצילומים: רגע השבירה שלי היה כשרצתי על הליכון ולפתע הרגשתי מעין "פיק" בברך שמאל מלווה בכאבים עזים. הייתי בטוח שקרעתי שוב את הרצועה הצולבת באותה הברך (פציעה קשה שהיתה לי בגיל 20). הייתי משוכנע שחלום המרתון נגמר. חזרתי לדירה ופשוט פרצתי בבכי. באותו רגע הבנתי כמה שאני רוצה לעשות את המרתון הזה. זו הייתה נקודת מפנה בשבילי בכל המסע הזה.

הרגע בו הרגשתי שאני יכול לעשות את המרתון: אני לא זוכר רגע ספציפי כזה. היו הרבה רגעים, במיוחד בריצות הלילה הארוכות שלי, שפתאום הכל התחבר. התנועות של הידיים, פסיעות הרגליים והנשימות. ברגעים האלה אתה מרגיש שאתה יכול לרוץ בלי סוף.

חבר קבוצה שהתחברתי אליו במיוחד: התחברתי במיוחד למוטי, שעל אף היותו מכביסט בכל רמ"ח איבריו, מפעם בו לב אדום. תינוק ענק שנשבה. מוטי ואני באותו הראש. לשנינו חולשה למתוקים ולצפייה בכדורגל, הוא פשוט לקח את עניין המתוקים צעד אחד קדימה.

מה למדתי מהקבוצה: שאין דרך אחת להתכונן למרתון. שכל אחד צריך למצוא את הדרך שלו במסע הזה. בסופו של עניין מדובר בלהגיע לחיבור עמוק לנפש ולעצמך. יש כאלה שמגיעים לחיבור כשהם רצים בטבע, יש כאלה שצריכים לשמוע טראנס תוך כדי, יש מי שצריכים שותפים לאימונים ולמסע (דיאנה) ויש כאלה (כמוני) שרוצים לעשות את זה כמה שיותר לבד.

חבר הקבוצה שהיה הכי מאתגר לעבוד אתו: הכי מאתגר היה מבחינתי לעבוד עם אריה, שלמרות גילו הוא אתלט מרשים, עם מוסר עבודה מאד גבוה. מהמירוץ השני שלנו החלטתי שהוא נקודת ההתייחסות שלי, הוא האיש שאותו אני רוצה לנצח. התוצאות שלו, המשמעת שלו והעבודה הקשה, הציבו לי אתגר גדול.

ממה הכי נהניתי במהלך האימונים: הכי נהניתי מהרגע הזה בריצה, שבדרך כלל קורה בשלבים המאוחרים יותר, ובריצות הארוכות יותר, שבו הכל מתחבר. הגוף, הנשימה והנפש נמצאים באותו המקום, בסינכרון מושלם, ואתה הופך למעין מכונת ריצה. ברגעים האלה, למרות העייפות והקושי, היה נמרח לי חיוך על הפנים, שהיה מלווה אותי עד סוף הריצה.

אילו שינויים חלו בך במהלך הצילומים, פיזיים ונפשיים: מבחינה פיזית כמובן שהשינוי היה אדיר. חזרתי לאיך שהייתי נראה בגיל 17. רק כשראיתי את הפרק הראשון של התוכנית נזכרתי באיך שנראיתי לפני שנכנסתי להרפתקת המרתון. כמובן שהשינוי הפיזי והאדרנלין של הריצות השפיע גם על הנפש, ובעיקר על הריכוז והעירנות. אני ממליץ לכל מי שסובל מהפרעות קשב וריכוז פשוט לרוץ. הרבה יותר כיף ויעיל מריטלין.

מה למדתי על עצמי במהלך החוויה: למדתי על עצמי שבניגוד לתדמית שנוצרה לי, ושהאמנתי בה בעצמי, יש בי תעצומות נפש גדולות, ויכולת להתמיד גם לאורך זמן.

האם גם כיום, לאחר המרתון, אתה ממשיך להתאמן: התחלתי להתאמן למרתון נוסף, אבל ניתוח מחיצה באף שהסתבך קצת השבית אותי באמצע האימונים לתקופה די ארוכה. עכשיו חזרתי לרוץ ואני צריך לבחור את המרתון הבא שאשתתף בו.

תגובות שקיבלתי מהסביבה הקרובה: בהתחלה די צחקו עליי, ורוב החברים הקרובים לא הבינו מה עובר עליי. הסביבה שלי מאוד לא ספורטיבית וכל העניין היה נראה להם די טיפשי. רוב החברים לא האמינו שאצליח לעשות מרתון וניר ברעם, חבר טוב ואיש רוח אמיתי, אפילו התערב איתי על 1,500 ש"ח שאין מצב שאני מסיים את המרתון.

היעד הבא מבחינתי: במרתון ברלין הרגשתי שעשרות אלפי המשתתפים, מיליון הצופים ברחובות, וההתרגשות העצומה, הקשו עלי להיות בריכוז מקסימלי. אני רוצה לעשות מרתון שבו ארגיש שאני ב"זון", שארגיש בו שהכל מתחבר מההתחלה עד הסוף.

מסר שהייתי רוצה להעביר לאנשים שחושבים להתחיל לרוץ: אם כדורגל זה כמו פרק של "חברים" אז ריצה היא כמו צפייה ב"הסמויה". לא צריך להישבר מההתחלה הקשה. צריך להמשיך לפחות חודש-חודשיים (שווה ערך לשישה פרקים ב"סמויה") גם אם סובלים, כי כשזה מחלחל ושוקע, התמורה היא כל כך גדולה ועמוקה, וכזו שתלווה אותך כל החיים. (בניגוד להסמויה שכבר לא ממשיכה, אתה שולט בעונות הבאות של הריצה).