ובדמיוני אני שוב בת 11 ברחובות עיר אירופית לראשונה בחיי, לונדון נניח, דוהרת אחרי מטרייה אדומה שמחזיקה מדריכת הקבוצה המאורגנת. קוצי שערה בגון הבורדו מזדקרים אל על, וכך גם קולה הצפצפני המתאר את המונומנטים הקלאסיים. אלה שלהי האייטיז, קוצים בצבע בורדו הם עניין שבשגרה. למען השם, מרגרט תאצ'ר עדיין בשלטון. וכמנהגי הטיולים המאורגנים של שנות השמונים, היינו באותו שבוע גם בבריסל, לוצרן, אמסטרדם, פריז ועוד 20 ומשהו לוקיישנים בדרך שהאוטובוס היטלטל ביניהם יומם וליל, עוצר לזמן מספיק כדי לחזור אליו עם תמונה של האייפל, שוקולד בלגי, שעון שוויצרי, כפכף הולנדי וצלקות נפשיות קלות מיותר מדי שעות של 'בילוי' משפחתי.
לא שאני מתלוננת, היה מעורר אושר לגלות שקיים עולם שלם שם מחוץ לחולון, שבה גדלתי, עולם מרגש, צבעוני, טעים ועצום בגודלו ובאפשרויותיו; אבל הטיול המאורגן נחרת בלבי כך לנצח. שיער קוצני בצבע בורדו ומטרייה אדומה שצריך לרוץ בעקבותיה בלי להביט לאחור, לפנים או לצדדים יחד עם חבורה גדולה, קולנית וחסרת סטייל.
בדיוק 30 שנה אחר כך, באמצע חודש מאי, אני אורזת מזוודה לעוד טיול מאורגן ומקווה לטוב. היעד: פורטוגל ("איחרת את האירוויזיון בשבוע, אחותי", יש שיאמרו, כלומר, כו-לם אמרו), וליתר דיוק מקום המתקרא פוסאדה ריה, המרוחק שעה מהעיר פורטו, שהמבנה שלו מדמה סירה השטה על נהר וכל כולו 18 חדרים המשקיפים על מימי נהר אביירו. המארגנים: יוגה טרוולס, חברה המתמחה בטיולי קונספט שכבר 15 שנה שולחת אנשים, בקבוצות של כ-30 בכל פעם, להפוגה מהחיים המלחיצים בפינות חמד בעולם, שם היא מעמידה לרשותם מורים ליוגה, פילטיס ומדיטציה, כדי שיוכלו לא רק לרבוץ אלא גם לעשות כלב-מביט-מטה. החשש: חוסר הגמישות המשווע שלי ישים אותי ללעג וקלס בפני הבריות המתורגלות בפרקטיקה. לא שאני לא גוררת את עצמי לשני שיעורי פילטיס בשבוע, אבל – אין דרך לייפות את זה – אני די גרועה בתחום. יאללה, בואו נעשה את זה.
פיש אנד פיש
לאחר יותר מדי שעות טיסה מפרכות אנחנו מתקבצים אל האוטובוס, שם מחולקים לנו דפי המידע המפרטים כי מדי יום מתקיימים שני שיעורי יוגה בבוקר – למתקדמים ולמתחילים; שני שיעורי פילטיס באותה הרוח אחר הצהריים; ומדיטציית מיינדפולנס לפני ארוחת הערב. שם גם התוודענו אל חברי הקבוצה. כלומר חברות הקבוצה. לבד משלושה גברים כולן נשים (שזה רק אומר שזה המקום המושלם להיות בו גבר רווק, אז בואו!), ולבד משלוש בחורות צעירות, כולן מבוגרות ממני (שינוי מרענן ממערכת מאקו הפוחזת, מקום שבו אם עברת את גיל 25 אתה מה זה זקן), ולרבות מהן, כך מתברר, זו בהחלט לא הפעם הראשונה עם יוגה טרוולס. הן חוזרות שוב ושוב ומכירות ואוהבות וכבר יכולות לרכל בחדווה על מכרים משותפים מההיסטוריה ועל טיולים קודמים אבל תמיד שמחות לפגוש אנשים חדשים. כל אנשי האוטובוס מסכימים על כך שטיולי היוגה האלה מסננים את הנרשמים, מעין פילטר מוצלח לאיכות המשתתפים.
מקץ שעת נסיעה אנחנו מגיעים אל המלון הקטן והמתוק שעל גדות הנהר, שבכל חלליו, חדריו ומסדרונותיו שולטים ביד רמה מוטיבים מתחום הדגה. מספרי החדרים כתובים על דגים, מחזיקי המפתחות הם דגים, התמונות הן של דגים וכך הלאה וכך הלאה. מעניין מה מגישים פה לארוחות הערב.
לאחר שאנחנו מפוזרים בחדרים – שותפתי לחדר התגלתה כבחורה נהדרת שהיא גם מטפלת באמצעות רפואה וטרינרית משלימה – אנחנו נופלות לשינה עמוקה בין הדגים ומתעוררות מול אחד הנופים המרגיעים ביקום – מים מנצנצים באור השמש העולה מכל כיוון, ממש כאילו אנחנו על ספינה באמצע האוקיינוס. אך אין זמן רב מדי להתענג עליהם, כי בשבע וחצי כבר מתחיל שיעור היוגה למתקדמים באולם מוארך הפונה גם הוא אל המים. "את המורה שלנו?" שואלת אותי מישהי בעמדת הקפה שבה כולם מתגודדים לפני השיעור. טוב, אני מסמיקה לעצמי באושר, ההיילייט של הטיול כבר מאחורינו, אפשר לחזור.
סאב קוץ' מילגה
המורה האמיתית היא אביגיל אריאלי המצוינת, שמלמדת שיעורי ויניאסה מאז 2005. אישה שמשלבת עומק וקלילות בחן בלתי נגמר. והשיעורים מול הנוף המושלם הזה גורמים לכל יום להתחיל בדיוק כמו שהוא אמור. בדיוק כמו שכל הימים בעולם אמורים להתחיל. בשיעורי הפילטיס, שמעבירה אביטל אייזנשטט המתוקה, אני לא מפגינה נוכחות מלאה, כי אחרי ארוחת הבוקר אנחנו יוצאים בכל יום לטיול של חמש שעות, עם מעין מוניות שירות שמפזרות אותנו בכל מיני תחנות בסביבה, כך שכשאנחנו חוזרים למלון בסביבות ארבע יש דברים חשובים מאוד להספיק – לבהות, לרבוץ, לנוח, לקרוא. והאווירה הפלואידית תומכת ומאפשרת הברזות.
גם הניהול של אייל עינבי פלואידי ומאפשר. אפשר לטייל איתו ואפשר גם לבד; אפשר להזמין מונית לצאת בלילה לפורטו, ואפשר גם לבטל אותה כי בעצם אין כוח; אפשר לעצור את השיט באמצע כי חם מדי וכבר הלכנו ברחובות האלה ברגל; אפשר לארגן מסאז' מושלם אחר הצהריים במלון; וכך בכל נושא ועניין. סאב קוץ' מילגה.
אז אנחנו מטיילים בעיירות מסביב: בסאו חסינטו הסמוכה, שלא קורים בה דברים מסעירים אבל יש גם בה דגים טעימים; וב"עיירה הציורית" אביירו המתוירת יחסית (שנחשבת ונציה של פורטוגל, והיא באמת משגעת, אבל ותרו על השיט בתעלותיה כי הרבה יותר כיף לשוטט בסמטאותיה); ובשמורת הטבע הרגועה עד מאוד Reserva natural de Sao Jacinto, שבה שלושה מסלולי הליכה ושלל צמחים פוטוגניים; בחוף הדיונות האינסופי המרוצף צדפים ואבנים של הים האטלנטי שהשמורה מובילה אליו; וגם בפורטו, שכשביקרתי בה לפני שש שנים היה לילה, וכל אורות הטיילת ריצדו על המים, והפורט נשפך כיין, וחשבתי שאני חייבת לחזור אליה שוב, והיא אכן משגעת גם באור יום.
דברים שהתבררו (חוץ מהעובדה שכל יום צריך להיפתח ביוגה מול מקור מים):
- נשים בנות 60 ויותר יכולות להיות אנרגטיות יותר, מאושרות יותר, מרימות יותר וגמישות יותר מנשים בנות 30.
- תושבי פורטוגל הם האנשים החמודים ביקום. גם אם הם לא יודעים יותר מדי אנגלית, הם עדיין יעשו הכול כדי לעזור. חלקם אף יקרקרו לכם את "נוט יור טוי".
- אפשר להסתדר טוב מאוד גם בלי נטפליקס. בייחוד עם ספר מלבב כמו "שבעה ימים בחיינו" של פרנצ'סקה הורנק. אבל אם בכל זאת יש לכם המלצה לסדרה טובה בנטפליקס אז תגידו.
- אפשר לנהל שיחות נפש מעמיקות עם אנשים שזה עתה פגשת.
- אפשר להיגמל משופינג מיותר, גם במקומות שיש בהם את המקבץ המוכר והמשמים של זארה-H&M-מנגו (קניתי רק שמלת כותנה קיצית לבנה שתעשה לי חשק להזמין טיסה ליוון).
- גם בקבוק היין הזול ביותר שתקנו יהיה טעים ממש.
- אבל סנגרייה ענקית בצהריים זה רעיון עוד יותר טוב.
ארוחת צהריים טיפוסית | צילום: טל ברוקר עדן
ארבעה שבועות עברו מאז שנחתתי מטיסת לילה מפורטו אחרי חמשת ימי הסדנה חזרה לתוך חיי ואהוביי, לתוך שגרה שנדחקים אליה בקושי שני שיעורי פילטיס שבועיים. צבע הקירות במלון, שלטי הדגים המצחיקים על הדלתות, כיסאות העץ הישנים במסעדות וטעמם הבשרני של הדיונונים – כל הפרטים האלה מיטשטשים ודוהים לאטם, שוקעים מטה ומשאירים אחריהם שובלים של תחושות, הבהובי זיכרונות, רסיסי טעמים וריחות. ואת הידיעה הברורה שאפשר לנהל שיחות נפש מעמיקות עם אנשים שזה עתה פגשת, ולשתות איתם בקבוק יין על המרפסת וסנגרייה ענקית בצהריים, ושהפוגות מהשגרה הן כמו הרווחים שבין התווים, ובלעדיהן אין מוזיקה.
* הכתבת היתה אורחת של יוגה טרוולס