תודה לך, הנהג שחתך אותי הבוקר בכביש; ותודה גם לך אירנה הקופאית מהסופר שעיכבה אותי חצי שעה בתור; ותודה מיוחדת לך אדון שוטר, על הקנס שהענקת לי.
הנטייה הטבעית שלנו היא לחלק את האנשים סביבנו לשלוש קבוצות. מצד אחד 'הטובים': חברים, משפחה, זרים אדיבים, אנשים נחמדים וכו'. מהצד השני –'הרעים': מתחרים, זרים עוינים, אנשים לא נחמדים, אקסים ועוד. אפשר כמובן להזיז את ההגדרות מעט ימינה או שמאלה, אבל ההגדרה הבסיסית נותרת בעינה: חברים מול אויבים. בתווך נעלמים רבים מהסובבים אותנו וזוכים לקבוצה משלהם – הבלתי נחשבים: אלה שאין לנו איתם אינטראקציה של ממש.
היום אני רוצה להציע לכם דרך אחרת להסתכל על הדברים: תארו לעצמכם שאתם יכולים לקבל שי צנוע מכל אדם שבא אתכם במגע. העצה שאני מציע מבוססת על משפט של דן מילמן (שכתב גם את "דרכו של הלוחם השלו" המעולה): "אין לנו חברים. אין לנו אויבים. יש לנו רק מורים".
ההתניה הפנטזיונרית שלנו מציירת לנו 'חכם סיני זקן' או מורה דרך נערץ שישנו את חיינו במשפט קסמים - אבל בכך היא מפספסת את המוני המורים שמחכים לנו מאחורי כל פינה.
כי הנהג שחותך אתכם בכביש יכול להיות המורה שלכם להבלגה. הקופאית האיטית והלקוחה הממורמרת שמתווכחת אתה הן המורות לסבלנות. ההומלס שאתם מנפנפים במחשבה "שילך לעבוד" הוא המורה לחמלה. והשוטר שעוצר אתכם מסמסים תוך כדי נהיגה הוא מדריך רוחני, שעשוי להצביע על כך שברובד עמוק אתם רוצים להסתכן או אפילו לפגוע בעצמכם.
אם תצליחו להפוך תקליט ולשנות תפיסה, תגלו די מהר שהסתמיות שבה אנו נוטים להאשים את המציאות מתפוגגת, והעולם הופך למרחב של שיעורים ומסרים. אפשר לקרוא לזה בית ספר.
בינינו, מה כבר יש לכם להפסיד: עשו לעצמכם ניסוי קטן לפרק זמן שאתם תבחרו, ונסו לזהות את המורה באנשים סביבכם, בעיקר אלו שמרבים לטרוד את מנוחתכם. סביר להניח שאלה הם המורים הגדולים ביותר שזכיתם להם.
אורי אלישר הוא מטפל ומורה לרפואה סינית ושיאצו, המנהל המקצועי של מרכז נועה לרפואה משלימה