כולנו מכירים את המשפט "מה ששנוא עליך אל תעשה לחבריך", ואני מניח שרובנו מהרהרים בו מפעם לפעם ורואים בו סוג של כלל נכון לחיים. עבורי, המשפט הזה טוב - אבל לא מצוין. יש בו איזו ארומה שלילית ('שנוא', ו-'אל'), שמסיחה את תשומת הלב ממשמעותו העיקרית והיא: עשיית טוב.
אני אוהב יותר את הצליל של "מה שאהוב עליך - עשה לחבריך". מצד שני, אי אפשר להתעלם מהעובדה שהכלל החביב הזה לוקה בפשטנות. מה זה טוב? מתי ואיך אנחנו אמורים לעשות לחברינו את מה שאהוב עלינו? משימה כללית שכזאת עלולה לתסכל אותנו, וכלל לא לצאת אל הפועל. מה שכן יכול להתניע את המהלך הוא חיבור רגשי מניסיון החיים האישי שלנו.
מורה רוחנית אמרה לי פעם שהחיים נעים בספירלות ואנחנו פוגשים את עצמנו שוב ושוב בסיטואציות דומות – אך בתפקידים אחרים. פעם אנחנו זקוקים לעזרה - ופעם ביכולתנו להעניק אותה. לכל אחד מאיתנו ישנו לפחות זיכרון אחד של אדם כלשהו שהיטיב עמנו: אדם שהיה שם כשהיינו זקוקים לו; דמות מסוימת שהצילה אותנו, טיפלה בנו, קידמה אותנו בדרך הירואית כלשהי; אולי היה זה חבר שהצליח לסלוח לנו באמת, אולי מורה שלקח את תפקידו ברצינות וראה בנו את הפוטנציאל שאפילו אנחנו לא ידענו שניחנו בו; אולי היה מדובר בתמיכה כלכלית או בקידום מקצועי – הרי לטוב יש אינספור פנים.
אז נסו לזקק מתוך כל אלה זיכרון אחד, ולחקוק את הפעם המיוחדת ההיא שבה ממש עשו עמכם חסד. אתם יכולים להיות בטוחים שהחיים יזמנו לכם תרחיש מפליא בדמיונו לאותה הפעם, רק שעכשיו תהיו אתם בעמדה בה תוכלו להיטיב עם מישהו אחר באותה הדרך – והבחירה תהיה בידכם האם לנצל את ההזדמנות ו'להעביר את זה הלאה', או לתת לרגע להתפוגג.
אפרופו מעשים טובים, עינת שרוף מאמינה שהייעוד שלה בחיים הוא להביא טוב שמחה
וידעתם שלחשוב על נינט, או על אורן זריף נגיד, זה כמו לחשוב על אלוהים?
