יש ימים שבהם המילים ניגרות מהפה בלי שליטה והתחושה הכללית שמלווה אותן היא של סיאוב ובחילה. אתם כועסים על עצמכם שדיברתם כל כך הרבה הבלים, כועסים שפגעתם באנשים קרובים ושלא שקלתם מילים לפני שהן החליקו לכם, איכשהו, מהלשון החוצה. אם דיאטה היא פיתרון לאכילה בלתי מבוקרת, תענית הדיבור היא הפיתרון לברברת בלתי נשלטת.
מדובר במנהג יהודי לא כל כך עתיק שמשמעותו היא, בפשטות, לגזור על עצמכם שתיקה. לתענית אין כללים, אפשר להקדיש לזה יום מיוחד או לקבוע תענית של שעה מדי יום. המטרה היא להשיב את האיזון הפנימי, לאפשר לכם לצאת מאוטוסטרדת המילים, לרדת לשוליים ולהחנות בצד. בשעות הדממה - או אם להיות ריאליים בדקות הדממה - שגזרתם על עצמכם, נסו לחשוב: עם כמה אחוזים מהמילים שיצאו לכם מהפה אתם שלמים? כמה משפטים היו ממש מיותרים?
מיותר לציין שזו גם הזדמנות מצוינת להקשיב - לקבל ביקורת מקולגה בלי לשגר מיד הערה עוקצנית, לשמוע על משבר של חבר בלי להכניס מיד את נקודת המבט שלכם. אולי כדאי אפילו להכין פתק קטן שתוכלו לשלוף בעת הצורך ובו כתוב למה נאלמתם דום: אתם בתענית. כשמישהו פונה אליכם, אתם יכולים רק להביט עמוק בעיניים, להנהן ולעכל את הדברים. יש ימים שהשתיקה פשוט יפה להם.