את יום העצמאות ה-19 שלה, מדינת ישראל לא חגגה בשמחה גדולה. המצב הכלכלי היה קשה והמציאות הביטחונית לא האירה פנים גם היא. עיקר המתיחות הייתה בגבול הצפון: הסורים, שישבו ברמת הגולן וחפצו במקורות המים של ישראל, טיווחו בירי מרגמות את החקלאים הישראלים שיצאו לעבודתם. גם בירושלים שררה מתיחות: הגבול עם ירדן עבר ממש במרכז העיר כאשר השטח שהפריד בין שתי המדינות נקרא "שטח ההפקר" וצלפים ירדנים ישבו על חומת ההפרדה וירו בעוברים והשבים.
בערב יום העצמאות שרה זמרת צעירה בשם שולי נתן שיר חדש פרי עטה של נעמי שמר: "איכה יבשו בורות המים \ כיכר השוק ריקה \ ואין פוקד את הר הבית, בעיר העתיקה". כחודש מאוחר יותר, אחרי שישה ימי קרבות בהם נחל צה"ל ניצחונות גדולים, השתנתה המציאות הישראלית כליל. שמר הוסיפה לשירה בית בזו הלשון: "חזרנו אל בורות המים \ לשוק ולכיכר \ שופר קורא בהר הבית \ בעיר העתיקה".
ירושלים של זהב - בפעם האחרונה לפני מלחמת ששת הימים:
תקופת ההמתנה
כאמור, לפני שפרצה מלחמת ששת הימים, הייתה המציאות בישראל מתוחה מאד. ב-7 באפריל אירעה תקרית נוספת בלחימה נגד סוריה, ובמהלכה הפילו מטוסי צה"ל 21 מיגים של חיל האוויר הסורי. בעקבות תקרית זו ביקשה סוריה סיוע מצרי ושליט מצרים גמאל עבד אל-נאצר נענה לקריאה וחתם עם סוריה על הסכם הגנה הדדי. נאצר לא המתין וקידם כוחות גדולים לתוך סיני, תוך שהוא דורש מכוח החירום של האו"ם, שהיה אמון על שמירת השקט והפרדת הכוחות באזור, להתפנות מעמדותיו לשלושה מחנות גדולים. ב-17 במאי הודיע במפתיע מזכ"ל האו"ם או תאנט כי כוחותיו יוצאים לחלוטין מסיני, צעד ששינה לחלוטין את המציאות באזור. גם הירדנים קידמו כוחות לתוך ירושלים, והמתיחות הגיעה לשיא.
ב-22 במאי עשה נאצר צעד נוסף להגברת המתיחות כשהכריז על סגירת מיצרי טיראן לכלי שיט ישראלים. צעד זה היה מנוגד להסכמים שהושגו לאחר מבצע קדש והרמז היה ברור ועבה. ארה"ב לחצה על ישראל לא לפתוח באש, כפי שהעיד ראש המוסד מאיר עמית: "הגיע אליי ב-12 בלילה נציג ה-CIA בישראל ואמר לי שאם אנחנו נירה ראשונים, נישאר במערכה לבדנו".
למרות זאת, בישראל גבר הלחץ לצאת למבצע צבאי ולהכות את צבאות ערב מכת מנע. ראש הממשלה לוי אשכול היה מהוסס. בנאום שנשא לאומה ב-30 במאי גמגם אשכול, ואיבד בכך את אמון הציבור. בישיבה עם אלופי המטכ"ל הופעל על אשכול לחץ גדול לפתוח באש, והשמועה גרסה כי אחד האלופים אף קרע את דרגותיו והגיש לו אותן כאות מחאה.
כדי להתכונן בכל זאת למלחמה הצפויה, גייסה ישראל את רוב כוחות המילואים שלה, מה ששיתק כמעט לחלוטין את המשק. תקופת ההמתנה למלחמה החלה ובישראל ציפו לגרוע מכל ומנגד שרו שירים כגון "נאצר מחכה לרבין איי איי איי, שיחכה ולא יזוז, כי נבוא מאה אחוז". נאצר עצמו שפך שמן נוסף למדורה, כשהכריז ש"אם רבין מעוניין במלחמה, אהלן וסהלן". ב-1 ביוני הקימה ישראל ממשלת אחדות לאומית, בה שותפו גח"ל בראשותו של מנחם בגין ורפ"י של בן גוריון, בה היו חברים גם משה דיין ושמעון פרס. בלחץ ציבורי גדול מסר אשכול את תיק הביטחון לדיין. ב-4 ביוני החליטה הממשלה לצאת למלחמת מנע כבר ביום המחרת. התכניות הוצאו מהמגירה וצה"ל קיבל פקודה לנוע.
פתיחה מוחצת
ב-5 ביוני, בשעה 07:45, יצא חיל האוויר למבצע "מוקד", תקף את בסיסי חיל האוויר של מדינות ערב והפתיע אותם לחלוטין. תוך שעות בודדות הושמד על הקרקע כמעט כל חיל האוויר המצרי ונזק רב נגרם לבסיסים ולמסלולי ההמראה שלו. בסך הכול השמיד חיל האוויר בהתקפה הראשונה 350 מטוסי קרב ערביים ונטל את השליטה באוויר למשך כל ימי הלחימה, בהם הושמדו בסופו של דבר 451 מטוסי אויב, מול 46 בלבד של צה"ל.
מבצע מוקד - חילות האוויר הערביים הושמדו בתוך שעות:
כיבוש חצי-האי סיני
צבאות ערב לא ישבו מנגד והחלו להפגיז מטרות בישראל. ירי מאסיבי נורה על ירושלים, על יישובי הצפון ועל היישובים בגבול עזה. האזרחים ירדו למקלטים, ובכל זאת, מספר הנפגעים בעורף היה גדול ונזק רב נגרם לרכוש. המלחמה החלה.
על הקרקע החל צה"ל לנוע בשעה 08:00. ברשת הקשר נשמעה הפקודה "סדין אדום" והטנקים של אוגדתו של ישראל טל (טליק), שטפו את צפון סיני, בגזרת עזה וציר החוף. בגזרה המרכזית לחמה אוגדתו של אריק שרון, ואילו אוגדה נוספת, בפיקודו של אברהם יפה, חדרה לעומק סיני ברווח שבין שתי האוגדות הנוספות, שהיה קשה מאד למעבר. המצרים ריכזו בסיני מבעוד מועד כוח בן 100 אלף חיילים, שהתמקם בגזרות רפיח ואבו-עגילה וכלל דיוויזיות חי"ר ושריון.
כבר ביומה הראשון של המלחמה נחל צה"ל ניצחונות גדולים בסיני. כוחותיו של טליק הגיעו לאל-עריש וכבשו (ב-7 ביוני) את העיר עזה, ואילו אוגדת שרון, במהלך שהכריע ככל הנראה את הכף, כיתרה את הכוח המרכזי של המצרים בגזרת אבו-עגילה ואום-כתף. תוך כדי התקדמה גם אוגדת יפה, ותקפה את מערכי העומק של המצרים.
ביום הרביעי ללחימה, ה-8 ביוני, הגיעה הכוחות מאוגדת טליק לתעלת סואץ ומפקד חטיבה 7, שמואל גונן (גורודיש), צפה בהנאה במימי התעלה. כוחות מחטיבת הצנחנים הונחתו בשארם א-שיח, כוח של חיל הים השתלט על מצרי טיראן ואוגדת יפה השתלטה על מעברי המיתלה והגידי והפכה אותם למלכודת מוות עבור כוחות השריון המצרים שניסו להימלט לעבר התעלה. ב-8 ביוני היה כל חצי האי סיני בידי צה"ל.
הלחימה בכוחות הירדנים
הגזרה המרגשת ביותר במלחמה הייתה ללא ספק הגזרה הירדנית. למרות שרוב כוחם האווירי הושמד כבר ביום הראשון למלחמה, היו הירדנים מאומנים היטב על הקרקע ותוגברו בכוחות צבא עירקיים. לאחר המתקפה האווירית של צה"ל, פתחה ירדן באש על ירושלים ועל יישובים בשרון ובעמק הירדן ואילו צה"ל קיבל אישור לכבוש את ירושלים ואת כל שטחי יהודה ושומרון.
חטיבת החי"ר 16 ("הירושלמית") הייתה הראשונה לפעול כשכבשה את מתחם ארמון הנציב שבמזרח ירושלים ומשם המשיכה לכיבוש בית לחם. חטיבת "הראל", שלחמה בגזרה גם במלחמת העצמאות, השתלטה על הרכס השולט בכביש תל אביב-ירושלים וכבשה את נבי סמואל וגבעת הרדאר. במקביל, תקפה אוגדה נוספת של פיקוד הצפון את אזור הגדה המערבית והתקדמה לכיוון ג'נין.
הלחימה בגזרה הירדנית המשיכה ללא הפסקה. ב-6 ביוני כבשה חטיבת "קרייתי" את מתחם לטרון וחברה עם כוחות שריון בשטח ממערב לרמאללה. על חטיבת הצנחנים הוטל להבקיע את קווי הירדנים בצפון ירושלים, והיא החלה את משימתה בקרב הקשה ביותר במלחמה.
גבעת התחמושת
הקרב על גבעת התחמושת החל ביום שלישי, ה-6 ביוני, בשעה 02:00 לפנות בוקר. צה"ל הפגיז את האזור בירי ארטילרי, ולאחריו יצאו הצנחנים להסתערות רגלית. המתחם היה מבוצר מאד, והקרב היה מהקשים במלחמה. תוך כדי הסתערות וטיהור היעד נהרגו 37 לוחמי צה"ל ולחמו בכוחות הירדנים זה מול זה פנים אל פנים ממש. בסופו של יום קרב קשה ועקוב מדם, נכבשה גבעת התחמושת.
לאחר המלחמה כתב יורם טהרלב את השיר "גבעת התחמושת" ובו תיאור הקרבות ובמיוחד מבצע הגבורה של איתן נאוה ז"ל, שלחם בפלוגה ב', תחת פיקודו של סגן מפקד הפלוגה ניר ניצן, ונהרג בקרב. טהרלב הכניס לשירו ציטוט מפיו של ניצן, המתאר את גבורתו של נאוה: "איתן לא היסס לרגע, עלה למעלה והתחיל להפעיל את המקלעון. לפעמים היה עובר אותי והייתי צריך לצעוק לו שיישאר בקו שלי. ככה עברנו איזה שלושים מטר. איתן היה מחפה מלמעלה ואנחנו טיהרנו את הבונקרים מבפנים, עד שנפגע בראשו ונפל פנימה".
יממה לאחר הקרב בגבעת התחמושת, הוטל על החטיבה הירושלמית ועל חטיבת הצנחנים לכבוש את העיר העתיקה של ירושלים. החטיבה הירושלמית נכנסה לעיר דרך שער האשפות, כבשה את חלקה המזרחי והתקדמה הלאה לכיוון חברון ובית לחם.
"הר הבית בידינו"
הצנחנים, בפיקודו של מוטה גור, פרצו לעיר דרך שער האריות וניהלו קרב עז. כעבור כמה שעות נשמעו ברשת הקשר המלים: "הר הבית בידינו". דגל ישראל הונף מעל כיפת הסלע, אולם הורד משם לאחר זמן קצר, כדי לא להשפיל את הירדנים. הצנחנים המשיכו להתקדם והגיעו גם לכותל המערבי, בו נשמעה אחרי שנים רבות תקיעת שופר יהודי, שיצאה מפיו של הרב הראשי של צה"ל שלמה גורן.
צה"ל לא התמקד בגזרת ירושלים בלבד. גוש עציון שוחרר ובזו אחר זו נכבשו כל ערי השטחים - רמאללה, חברון, בית לחם, טול כרם, קלקיליה ושכם. את הערים הללו מצא צה"ל נטושות וכבש אותן כמעט ללא קרב. בג'נין ניהלה אוגדת פיקוד הצפון קרב שריון בשריון, שהיה קשה יחסית, אולם לבסוף הוכרעה גם העיר הזו וצה"ל כבש אותה ואת אזור עמק דותן. כיבוש השטחים גרם למנוסה של אלפי פליטים פלסטיניים לעבר ירדן. צה"ל החל לקיים בערים הכבושות משטר צבאי, ועד היום נמצאים כוחותיו בחלק מהן.
"הסורים הם כמו חתול"
כעת נותרה לצה"ל רק הגזרה הסורית. למרות ירי ארטילרי מאסיבי על היישובים שלמרגלות הרמה, שתושביהם בילו את כל המלחמה במקלטים, היסס צה"ל אם לתקוף בסוריה. ראש המועצה האזורית גליל עליון יעקב אשכולי נסע ללחוץ על אשכול ואמר: "מדוע הסורים הם כמו חתול, נופלים תמיד על הרגליים? חייבים לגמור איתם את הסיפור אחת ולתמיד. אם לא, נעזוב את היישובים".
הלחץ של אשכולי עבד ככל הנראה וצה"ל קיבל פקודה לכבוש את רמת הגולן. לסורים היו בשטח כ-50 אלף חיילים וכמות גדולה של טנקים וקני ארטילריה. צה"ל יצא אל מולם עם אוגדה משוריינת בפיקודו של דוד אלעזר (דדו). את הפקודה לכיבוש הרמה נתן ב-9 ביוני ברשת הקשר שר הביטחון דיין, שאמר רק "דדו, עלה והצלח".
צה"ל טיפס לרמה. למרות ירי קשה ומספר רב של כלים פגועים, הצליחו הכוחות להבקיע את המערך הסורי בכמה מקומות במקביל, בהם קלעה, דרדרה ותאופיק. הקרב הקשה ביותר התרחש בתל פאחר, אולם גם אותו כבש צה"ל לבסוף. בסיומו של יום הלחימה הורחקו הכוחות הסוריים למרחק של כ-30 קילומטרים זה מזה וצה"ל השתלט על רמת הגולן, על מרגלות החרמון ועל כל חופה המזרחי של הכינרת.
אופוריה
הקרבות בצפון היו אקורד הסיום של המלחמה. תקופה חדשה נפתחה בישראל, תקופה של מדינה גדולה שבירתה היא ירושלים. תקופה של אופוריה. אלבומי "ניצחון", ובהם תמונות מהקרבות ושל גיבורי המלחמה הופצו בציבור ומצב הרוח הלאומי השתפר פלאים.
המצעד ביום העצמאות ה-20 היה הגדול שערך צה"ל מעודו, אולם לא כולם היו שותפים לחדוות הניצחון. צנחנן צעיר בשם מאיר אריאל, שהשתתף בקרבות בירושלים, כתב שיר תגובה לירושלים של זהב, לו קרא "ירושלים של ברזל". שורות השיר, שחרגו מנורמת האופוריה, מצמררות גם היום: "ירושלים של ברזל \ ושל עופרת ושל שחור \ הלא לחומותייך קראנו דרור. \ הגדוד, רגום, פרץ קדימה, \ דם ועשן כולו \ ובאו אמא אחר אמא \ בקהל השכולות".
צבאות ערב ספגו במלחמה מכה קשה, 15 אלף חיילי אויב נהרגו או נפצעו, כ-6,000 נפלו בשבי וצה"ל, שאיבד 777 חיילים, נחשב לצבא החזק בעולם. ראש הממשלה אשכול נשמע בסיום במלחמה מסויג מעט: "מלחמת ששת הימים הייתה הרת גורל לישראל. לא רצינו במלחמה, עשינו כל שביכולתנו למנוע אותה. משנכפתה עלינו, היינו מוכנים... נלחמנו על חיינו בארץ ועל קיומה של מדינת היהודים. העם ניצח בזכות צה"ל, צה"ל ניצח בכוח העם".
הרמטכ"ל רבין היה נחרץ יותר: "נלחמנו במלחמה הזו בעת ובעונה אחת מול כל צבאות ערב", אמר. "נלחמנו במלחמה הזו לבד. ואם נדע, גם בעתיד, להתכונן לא פחות טוב ולקיים הישגים שהשגנו בידינו, אנחנו יכולים להסתכל אל העתיד תוך ביטחון ואמונה". אותו העתיד הלא רחוק, הביא כידוע את מלחמת יום הכיפורים.