>> לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?
יש דברים כל כך פתטיים שעשיתי בחיי, בגלל שהכחשתי בפני עצמי את היותי הומו. היום זה כל כך משעשע אותי לחשוב על זה. היו לי חברות דמיוניות, יציאות הומופוביות וניסיונות להדגיש את הסטרייטיות שלי, למרות חוסר הגבריות. טוב, זה בגלל שאני ילד בנשמתי, כך אמרתי לכולם.
אז אחרי שלושה פרקים כבדים, קבלו פרק קצת יותר קליל ומשעשע של זיכרונותיי מהארון:
וזהו החמשיר שנכתב עלי בספר מחזור כ"ט של אורט ימי אשדוד: "את משרד החינוך מכיר מצוין/ אופיו, אופי של פוליטיקאי, כמובן/ את בנות הכיתה הוא נורא אוהב/ ישראלי גאה במלוא און/ אהבתו הגדולה ביותר – האירוויזיון!".
כן, המודעות הפוליטית שלי הלכה וגברה בנערותי, וכך גם עמידתי על זכויותיי. תכל'ס, מסכנים המורים באורט ימי. עשיתי להם את המוות, רק בגלל שבבתי הספר הקודמים סבלתי מאותו סוג נלוז של מורים שמסיר אחריות באמצעות תיוג התלמיד כ"בעייתי". כשגדלתי, החלטתי: לא עוד. הייתי מתלונן על מורים במשרד החינוך ובכלל מתיש את המערכת.
לגבי "את בנות הכיתה הוא נורא אוהב": זה החל בכיתה י"א. הדרך הכי טובה להיות לא הומו, היא להחצין את הסטרייטיות שלי, כמה שאני אוהב בנות.
האמת, אני נורא אוהב את הבנות שלמדו איתי בכיתה – הן בין הבנות הכי מגניבות שאני מכיר, כפרה עליהן. אבל מי שקורא בין השורות, ושם לב גם לשורה האחרונה על האירוויזיון, יכול להבין את מה שאני לא כל כך רציתי להבין. אני אוהב את הבנות, אבל לא ככה.
בנים מתנשקים בטלוויזיה? איייייכס!
בכמה שלבים בחיי הרגשתי תסכול מזה שאין לי חברה. הקטע הוא שבכל פעם שהתנשקתי עם בחורה, הרגשתי גועל. לא ממנה, ממני. משהו בתוכי אמר לי שאני משקר לעצמי. אז בינתיים המצאתי לי חברות. היא תמיד הייתה גרה איפשהו רחוק – קיבוץ עין חרוד, באר שבע, טבריה.
אבל צריך יותר מזה: צריך ממש לא לאהוב בנים. אני שונא גברים, ככה הצהרתי. נשים זה דבר נעלה, אמרתי כל הזמן. היו כאלה שהגיבו: "אתה בושה לכל גבר". היו כאלה שאמרו: "ככה מדבר הומו בהכחשה". ברגע ששמעתי את המשפט האחרון, ירדתי מהקטע של שנאת גברים.
עברתי להומופוביה. אחת המילים בהן לא הפסקתי להשתמש זה: "קוקסינל". כמה ירדתי על כל מי שמתנהג, הולך או מדבר כמו "קוקסינל". רק כמה חבל ששכחתי להסתכל במראה. דווקא צילמו אותי פעם בווידאו, וכשראיתי את זה, צחקתי ואמרתי: "יו, 'סתכלו איך אני הולך פה כמו קוקסינל". אלא שאז קיבלתי אותה בהפוכה: "אבל אתה תמיד הולך ככה, דני". אופס.
אחרי שדנה אינטרנשיונל ניצחה באירוויזיון, התמלאה כיכר רבין בדגלי גאווה ובהומואים שחוגגים בבריכה. ולפתע מראים בטלוויזיה זוג גברים מתנשקים. "איייייכס!", צעקתי בנוכחות המשפחה שלי. שלא יהיה ספק. אפילו במשפחה ההומופובית שלי הסתכלו עלי בפליאה, ואמרו: "דני, תירגע. כולה נשיקה".
מציץ לבנים בפנימיה: איזה הומואים...
בבית הספר שלי יש גם פנימיה, לתלמידים שגרים מחוץ לעיר. בנייני הפנימיה מסודרים באופן מדורג, כך שכאשר מטפסים על הגג של אחד הבניינים, אפשר לעבור בין החלונות של החדרים.
זה היה בוקר, ואף תלמיד לא אמור היה להיות בפנימיה, חוץ מאלה שהבריזו מהשיעורים והתגנבו איכשהו. עברתי ליד החלונות, ובשני חלונות שונים, רחמנא ליצלן, ראיתי הומואים עושים דברים שהשתיקה יפה להם.
רצתי לאיזה חבר מבית הספר, ולא הפסקתי לצחוק איתו על זה. איזה הומואים... כשחזרתי הביתה כבר חשבתי דברים אחרים... אחרי זה, בלי לספר לאף אחד, הייתי אוהב להתגנב אל חלונות הפנימיה, בתקווה שאולי אזכה שוב לראות את מה שראיתי. פעם אחת הצלחתי. לא סיפרתי על כך לאף אחד, גם לא לעצמי.
באוהל של איגי בניצנים: "החלום שלי – אישה ושמונה ילדים"
ואז הגעתי לשלב הבא: אני כל כך לא הומו, שאני מרגיש כל כך בנוח בחברה של הומואים, בלי להרגיש מאוים.
הייתי בן 20. רוב החברים שלי כבר ידעו שאני "ביסקסואל", המשפחה עוד לא. הייתי בפסטיבל בומבמלה בניצנים, וראיתי אוהל עם דגל הגאווה. נכנסתי ושאלתי מה זה האוהל הזה. "אנחנו איגי – ארגון הנוער הגאה", אמרו. "אנחנו עוד מעט עושים פעולה כיפית, רוצה לבוא". סבבה, בכיף.
האמת, שהיה נורא נחמד. כל אחד הציג את עצמו, ודיברנו על כל מיני נושאים שקשורים לנטייה מינית. אני הצגתי את עצמי כסטרייט, ואמרתי שהחלום שלי הוא להתחתן עם אישה ולהוליד שמונה ילדים.
בזווית העין יכולתי לראות נערים צעירים שמגחכים, ובוודאי חושבים בלבם: "אויש, איזו מוכחשת". הלסביות דווקא אמרו שאני הסטרייט הכי חמוד שהן פגשו.
>> לפרק הקודם: "כל הדמעות שבכיתי כשהייתי בארון"
ההכחשה הפתטית האחרונה: "עשה לעצמך טובה ותצא כבר מהארון"
גיל 23, אני בצוות בידור באילת. מלא הומואים סביבי, ואני ה"ביסקסואל". ודווקא בהכחשה הפתטית האחרונה שלי, הצגתי את עצמי כסטרייט. היה זה כשגיליתי בקיאות יוצאת דופן על תחרות הזמר של האירוויזיון.
"אוחצ'ה לעניין", אמר אחד הבחורים שהיו בבר שבמלון. "כן, רק חבל שאני סטרייט", עניתי (ותנסו לדמיין את זה בטון הומואי ביותר). זכיתי באותו רגע למבט מזלזל ומרחם בו-זמנית. ואז הוא אמר לי: "עשה לעצמך טובה, צא מההכחשה ותצא כבר מהארון, כי אחר כך אתה כל כך תצחק על עצמך על מה שאמרת עכשיו".
כמה שהוא צדק. הרגשתי באותו הרגע כל כך פתטי, עד שניגשתי אליו ואמרתי לו: "שמע, אני ממש לא מוכחש, פשוט הזוג שישב מאחורינו מכיר את ההורים שלי, אז לא רציתי שהם יידעו". הוא חייך אלי, ואני הרגשתי שהצלתי את כבודי. תכל'ס, אין לי מושג מי הזוג שישב מאחורינו ואם הוא בכלל שמע את שיחתנו.
כך או כך, שבועיים לאחר מכן כבר יצאתי מהארון בפני המשפחה, אם כי כ"ביסקסואל". המקרה באילת היה אחד הטריגרים ללכת על זה. יעברו עוד 18 חודשים עד שאפסיק להכחיש לגמרי, וארגיש מספיק בטוח להגיד בגאווה: "אני הומו!".
הו, גאווה יקרה שלי, איזה מזל שהתחברתי אלייך, איזה מזל שאת חלק מחיי...
>> לפרקים הקודים ביומנו של דני זאק