ספיר בן ישי היא מאמנת כושר ותזונאית, וכשהלקוחות שלה מדברות איתה על בעיות של דימוי גוף – היא מבינה בדיוק למה הן מתכוונות. במשך שנים נאבקה בעצמה בהפרעות אכילה, אבל עכשיו, ממש רגע לפני הלידה, היא רוצה להעביר מסר חשוב על השלמה עם הגוף, בריאות וקבלה עצמית.
"המסע שלי התחיל עוד כילדה. גדלתי בבית בו המודעות לבריאות וחשיבות הפעילות הגופנית לקו בחסר, להורים עם 'גנים שמנים', כך שהייתי ילדה עגלגלה שבעיקר ישבה מול הטלוויזיה. מהר מאוד התחלתי להרגיש את הלחץ של החברה מסביבי, לחץ להיות יפה, רזה ומושלמת, אני ממש זוכרת את עצמי יושבת מול תמונות של דוגמניות רזות ובוכה, וחושבת למה אני לא נראית כמוהן, למה אני לא רזה כמותן?
"בסופו של דבר, בתחילת תקופת החטיבה נכנעתי ופצחתי בדיאטה". אלא שה"דיאטה" שספיר לא כללה דבר אחד מרכזי: אוכל. "זה אמנם היה תהליך הדרגתי, אבל לאט לאט פשוט הפסקתי לאכול, והגעתי למצב שבו אכלתי רק כמה פרוסות אבטיח ביום. הייתי רזה מאוד, אבל זה לא הרגיש לי כך, הייתי מסתכלת במראה וחושבת איפה אני צריכה להוריד עוד ולשטח עוד. הייתי נערה בת 15, בגובה 1.70 ושקלתי 48 ק"ג, ופשוט הרגשתי רע עם עצמי.
"למזלי הרב, המשפחה שלי הייתה בסביבה וקלטה שמשהו לא בסדר והחליטה להכניס אותי לתהליך שיקום. אני לא הבנתי על מה הם מדברים - אני צריכה שיקום? אני בסדר גמור! אבל הם ידעו יותר טוב ממני - וטוב שכך. בזכותם הצלחתי לצאת מן המעגל הנוראי ולהשתקם, אבל החוויה עדיין הותירה בי את אותותיה. עדיין חשתי חוסר ביטחון בכל הקשור לגוף שלי - גם בתור ילדה שמנמנה וגם בתור נערה רזה מאד. אז כן, עליתי במשקל אבל המחשבה נשארה כשהייתה. איכשהו תמיד דימוי הגוף שלי נשאר נמוך, הרגשתי שעד שלא אגיע למראה גוף מסויים לא אהיה יפה, מושכת או טובה מספיק בשביל החברה".
דווקא כשנדמה היה שמצאה את ההאיזון המיוחל, ודווקא כשפגשה את אהבת חייה ומי שיהפוך לבעלה – הקלפים נטרפו שוב. "הכרתי את ישראל, בעלי, בגיל 17. הוא ייצג בשבילי את כל מה שרציתי להיות: בחור גבוה ורזה, אתלט מלידה שיכול לאכול כמה שהוא רוצה ומה שהוא רוצה ועדיין להישאר חתיך ויפה תואר. אני לא 'מאשימה' רק אותו, כי גם הגיוס שלי לצה"ל תרם לעניין, אבל את יום השנה הראשון שלנו חגגתי עם 12 ק"ג שעליתי".
ואז, עשתה ספיר החלטה ששינתה את חייה. "החלטתי לקחת את המושכות לידיים, ונרשמתי לחדר כושר והתחלתי להתאמן בקביעות ולשמור על התזונה שלי. כאן התחיל הרומן שלי עם החיים מהסוג הזה. התחלתי להרגיש טוב עם עצמי, הרגשתי יותר קלילה והאנרגיה שלי הרקיעה לשחקים. התאהבתי בכל מה שהיה קשור באימון, בשריפת קלוריות. הצלחתי לרדת במשקל באופן שפוי לשמחתי, אבל עדיין לא הייתה תחושה מספקת. כן הייתי רזה, כן הייתי מאוזנת אבל עדיין זה לא הספיק לי בשביל להיות בטוחה בעצמי. הבעיה העיקרית שלי הייתה בכך ששאפתי כל הזמן להיות רזה, וכך מצאתי את עצמי שוב חוזרת למשבצת הילדה הקטנה שנכנעת לאידאל הרזון הקיצוני. התחלתי ללמוד מדעי התזונה, ואיכשהו תוך כדי הלימודים התגלגלתי להיות מדריכת אירובי והתאהבתי במקצוע. עם השנים למדתי עוד ועוד, השתלמתי והתנסיתי עד שפתאום עליתי על הנוסחה והצלחתי ליצור לעצמי מראה גוף שהרגשתי בטוחה בו".
"אמא שלי תפחה לא מעט בהריונות - פחדתי מזה"
ספיר הקימה את הסטודיו שלה, ולצד הסיפוק האישי התחילה גם להתפרנס מהדרכת נשים אחרות בדרך להשגת האיזון, באמצעות שיטת ה-DBP שפיתחה. בנוסף, בנתה תכנית אימונים אינטרנטית, שמאפשרת למתאמנות לבצע את הפעילות בכל מקום ובכל זמן, תוך הדרכה תזונתית מקיפה, וכן קהילה ווירטואלית של מתאמנות.
לתוך כל האידיליה הזו הגיע אושר נוסף, גדול ועצום – אבל לאור ההיסטוריה האישית של ספיר, גם מפחיד למדי. "האמת היא שתמיד פחדתי מ'זה' - הרי יש לי גנים שמנים, אמא שלי תפחה לא מעט בהריונות, הכל מסביב נראה כאילו אי אפשר לשמור על שליטה והחשקים משתוללים מפה ועד מחר. פחדתי שלא אצליח להשתלט על אותה ילדה קטנה, שמנה שאוכלת הכל ופשוט אכנע, ואחרי הרבה שנים של עבודה קשה, השלמה והרגשה טובה אהרוס את הכל? וכן, אני מודעת לעובדה ש'זה' הוא המתנה הכי גדולה שאפשר לקבל בחיים, אבל בכנות ואותנטיות זה מה שעבר לי בראש. אני זוכרת את הרגע שהסתכלתי על עצמי בשיעור וראיתי שהתחילה לצאת לי בטן, עד כמה שזה היה קשה לי. אני עם בטן, אני החטובה, זאת שעובדת קשה לשמור על עצמה, עם בטן? ועם כל הכבוד לעבודה העצמית שעשיתי היא התנפצה בשנייה לנוכח דבר אחד קטן. אבל מזל שהתבגרתי ואני כבר יודעת אחרת, ואחרי תקופת 'אבל' קצרה תפסתי את עצמי בידיים והמשכתי הלאה. החלטתי שמה שעבד לי כל כך טוב עד עכשיו ימשיך לעבוד. הדבר הראשון שעשיתי היה לדבר עם כולם, מעין מחקר ולמידה כמו שעשיתי בתהליך הראשוני שלי. שאלתי את הנשים מסביבי שהיו בהריון איך הן התמודדו, כמה חשקים היו להן? האם זה באמת? האם הן יכלו לעשות אחרת? שאלתי ושאלתי כדי להתמודד עם השד, והבנתי שהוא לא כזה נורא. מהתשובות שקיבלתי המסקנה החד משמעתית הייתה שבסופו של דבר הכל בראש.
"החלטתי לא להיכנע לגורל שכתבו לי ויצרתי לעצמי מטרות.המטרה הגדולה שלי הייתה לחזור כמה שיותר מהר לעצמי אחרי הלידה ובשביל לעשות זאת החלטתי להמשיך להתאמן בהריון כמו שהתאמנתי לפני בשיטה שלי, ולאורך ההריון בהקשבה לגוף ועם הנחיות של רופא, לאכול באיזון כמו שהייתי אוכלת עד עכשיו מתוך מחשבה של מותר לאכול הכל – השאלה רק כמה ומתי, וכמו שאני נוהגת תמיד: לאכול מתוך שליטה ומודעות, לא לאכול כי אני בהריון ומותר לי, אלא לאכול כי אני רוצה והחלטתי שכן".
עכשיו, ממש רגע לפני שהיא נכנסת לחדר הלידה, ספיר יכולה להסתכל לאחור ולהתגאות. "אני נמצאת במצב שמלבד כדורגל שנמצא לי בבטן שמרתי על הגזרה שלי וזה משמח אותי מאוד. לא, זה לא בא לי מהשמיים. עבדתי על כך קשה. וכמו שאני עשיתי זאת, וגם המתאמנות שלי, אני יודעת שכל אישה שתחליט באמת שזה חשוב לה ושהיא מבינה שאפשר לעשות זאת בצורה שפויה זה יקרה. זה בר השגה, כל אחת ואחת יכולה להגיע לאותן התוצאות כמוני בשילוב נכון של אימונים ותזונה, ובליווי נכון ומדויק. אפשר ליהנות מתזונה ומספורט ולהגיע לתוצאות בלי להילחם בגוף ולסבול כל הזמן, ואני ההוכחה הכי טובה לזה".