הריאיון הזה, עם אחד מאנשי הספורט הבולטים במדינה, לא התקיים במגרש האימונים, לא בבריכה וגם לא בתחרות. אפילו אקדמיית וינגייט למצוינות בספורט, שאותה הוא מנהל, היא לא הלוקיישן: גיל מעיין מדבר עם מגזין N12 ממיטת בית החולים בתל השומר – רגע לפני כניסה למתקן ה-CT. גם לאחר שקיבל בשורה שיכולה למוטט כל אדם, הוא מתעקש להמשיך לנהל אורח חיים נורמלי – ומנסה בימים אלה להפוך לאדם הראשון בעולם שמנצח מחלה סופנית במצב מתקדם.
מעיין היה בעברו שחקן נבחרות הנערים והנוער של ישראל בכדורעף וכיום מנהל את אקדמיית וינגייט למצוינות בספורט – חממה המאפשרת לספורטאים צעירים מצטיינים לממש את הפוטנציאל הספורטיבי שלהם בתנאי אימון אופטימליים. בוגרת האקדמיה הכי מפורסמת בתקופת ניהולו היא השחיינית האולימפית אנסטסיה גורבנקו. ספורטאיות אחריות מהאקדמיה הן הכוכבות העולות בתחום הג'ודו כרם פרימו ויולי מישינר והכדורגלנית העולה נועה סלימהוגיץ', שעברה לאחרונה ממילאן לטורבינה פוטסדאם.
אבל סיפורו של מעיין הוא ממש לא סיפור רגיל של ספורטאי שפרש ופנה לצד המקצועי בספורט, או לפחות לא רק. לפני כשלוש שנים, דווקא כשהוא בשיא העשייה החינוכית, השתנו חייו לחלוטין: "במשך השנים הקפדתי לשמור על אורח חיים ספורטיבי. אני לא פנטי, אבל אוכל טוב, מתאמן ורץ, והרגשתי שזה שומר עליי. דווקא תוך כדי הריצות הרגשתי תהליך של קושי להתאושש והתחילו לי כאבים בבטן ובגב".
"נכנסתי לסדרת בדיקות, שהסתיימו בינואר 2019 עם אבחנה של גידול סרטני גדול", משחזר מעיין. "זה גזר דין מוות. שלב 4 – אי אפשר לטפל בו. אין מה לעשות. אני ובת הזוג שלי רנית היינו בהלם".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
לימים יודע מעיין לספר כי מה שהתגלה אצלו הוא סרטן בלבלב, או קרצינומה של הלבלב, מחלה ללא מרפא. הוא נחשב לסרטן השני בחומרתו, ובממוצע מתוך כל 1,000 חולים בשנה, 920 מהם ימותו עד סוף אותה שנה. עד היום לא ברור ממה נגרמת המחלה שממנה הוא סובל, ומעיין מתאר את זה פשוט כ"מזל רע". הגידול היה גם בבטן וכבר שלח גרורות לכליות ולכבד.
"נכנסתי לסדרת בדיקות שהסתיימו בינואר 2019 עם אבחנה של גידול סרטני גדול בבטן ובלבלב וגרורות בכליות ובכבד. זה גזר דין מוות. שלב 4 – אי אפשר לטפל בו. אין מה לעשות"
פתאום בשיא ההצלחה
מעיין בן ה-50, אבא לשלוש בנות, גדל בקריית אתא – ובה החל לשחק כדורעף. "הייתי בנבחרות הנערים והנוער. זכיתי באליפויות וגביעים, אך בסיום התיכון החלטתי להפסיק את הספורט המקצועני והתגייסתי כלוחם", הוא נזכר. "עם השחרור מהצבא התחלתי ללמוד בווינגייט תואר ראשון, ותוך כדי כך אימנתי כדורעף ושובצתי כעוזר מאמן נבחרות ישראל נערים ונוער במשך ארבע שנים".
בהמשך קיבלה הקריירה שלו תפנית אחרת: "בסיום לימודי התואר התחלתי לעבוד כמאמן בהוד השרון ואימנתי גם בליגת-העל לבתי ספר, ובמקביל הייתי מורה. במקביל מוניתי להיות מנהל הפנימייה במוסינזון, רק בגיל 31, מה שגרם לי לסיים עם החלק האימוני של החיים שלי. זה גרם לי להתרכז יותר בצד החינוכי".
המחלה תפסה את מעיין בשיאה של ההצלחה. "ב-2017 מוניתי להיות מנהל אקדמיית וינגייט למצוינות בספורט. לווינגייט הבאתי גם ניסיון בספורט וגם את הצד החינוכי – השילוב הכי מדהים שיש מבחינתי". למרות האבחון, הוא ממשיך לשמור על אותה שגרה: "זה מה שאני עושה עד היום".
אתה אומר "גזר דין מוות". איך מתמודדים עם דבר כזה?
"אני לא מרבה לדבר על זה כי מאוד קשה להזדהות עם זה. אני כל הפחדים כולם של אנשים בריאים: הפחד היחיד היותר גרוע זה שיודיעו לך שהילדים שלך חולים. בפעם הראשונה שבישרו לי לא הבנתי עד הסוף. חשבתי שגילינו את זה בזמן, אבל ברגע שהבנתי הרגשתי כאילו נופל עליי איזה מקרר משלוש קומות ופשוט נכנסתי לאיזה חור שחור עם עצמי. עצב מאוד גדול".
"בפעם הראשונה שבישרו לי לא הבנתי עד הסוף. חשבתי שגילינו את זה בזמן, אבל ברגע שהבנתי נכנסתי לאיזה חור שחור עם עצמי. עצב מאוד גדול"
"כמובן, הכי חשוב זה שיש לך תמיכה מהמשפחה, במיוחד מבת הזוג, תמיכה כמו שהייתה ויש לי", מסביר מעיין. "היא ניהלה אותי בתקופה הראשונה. הודענו לסביבה הקרובה, שכמובן נפל עליה עצב. אבל החלטנו אחרי כמה ימים שאנחנו עוצרים את תהליכי האבל ומתחילים להתמודד".
מה המחשבות שעוברות בראש?
"האמת שהמחשבות הן פחות על עצמי, אלא על הבנות שלי. מה אומרים להן? מה אומרים לבת הזוג? למשפחה? הרי כשאתה מת – אתה מת, העצב הוא של מי שנשאר פה. הייתי שוכב במיטה בלילה וחושב על הבנות ועל העתיד שלהן וחושב על איך אני אפספס את זה. המחשבות על העתיד שלי הן לטווח המאוד-מאוד קצר. מבחינה אישית, אני לא יכול להגיד שפחדתי. נכון, היה חשש, גם היום, אבל היה יותר הלם ותחושת חוסר אונים".
"הבחירה הייתה או להתפרק או להתמודד"
מעיין החליט באופן מודע שלא להישאר בחוסר האונים: "הבחירה הייתה או להתפרק או להתמודד. שאלתי חברים 'מה אתם הייתם עושים?' ואף אחד מהם לא אמר שהיה בוחרים כמוני לטפל בבעיה. הם אמרו, 'הייתי מטייל ונהנה מהחיים שנשארו לי', אבל לא הסכמתי איתם. אני בחרתי, עד היום, להתמודד".
בין לבין מעיין ממשיך לנהל את האקדמיה למצוינות בווינגייט, ובשיחה הוא מסביר איך: "בקורונה הבינו שאפשר לשלוט בדברים מרחוק וזה עזר לי. העבודה שלי מנהלתית, הצוות שלי שם. כשהייתי צעיר יותר הייתי עושה הרבה יותר ימי מילואים מאשר מחלה, וזה לימד אותי לעבוד מרחוק. הצוות שלי מיומן. אני תמיד זמין, תמיד עונה. בהנהלת המכון כולם מכירים את המצב ויודעים עליו והם מופתעים בכלל מהיכולת".
אמרת שהיה לך מזל שרנית היא בת זוגך. איך היא עזרה לך?
"קודם כול, בתקופה הראשונה לאחר הבשורה היא ניהלה אותי. עזרה לי מאוד עם הצד הלוגיסטי. נכנסתי לטיפול בתל השומר והתחלתי סדרת טיפולים מאוד קשה, של 48 שעות כימותרפיה ב-12 טיפולים. הרבה חולים לא שורדים בטיפול הרביעי של זה, אבל אני למזלי קיבלתי את הבשורה שזה עוזר, ואחרי 12 טיפולים החליטו בכל זאת לנתח אותי, דבר שלא עושים בדרך כלל למטופלים במצבי".
"את הניתוח עברתי בשערי צדק בירושלים. הוא היה מאוד קשה, כמעט לא עושים את הניתוח הזה. זה ניתוח מאוד ארוך והמנותח נמצא בו בסכנת חיים. עברתי את הניתוח הזה ועוד שבעה טיפולי כימו. גם בתוך הטיפול הזה קרה לי משהו מאוד נדיר – היה לי קריש דם בלב בגלל הטיפול, וזה התגלה רק בבדיקה מקרית בווינגייט בכלל. גם זה מאוד נדיר".
אשאל שאלה קצת קשה אך מתבקשת: איך היא לא פשוט לקחה את הרגליים ועזבה?
"אולי תופתע, אבל שאלתי אותה את זה – 'איך לא קמת והלכת?' היא סתמה לי את הפה. כשניסיתי להתעקש, לא הייתה לה תגובה אחרת. היא לא הייתה מוכנה לשמוע. אנחנו בזוגיות שנייה זה עם זה, ולא נשואים, יש לה עוד שלושה ילדים מזוגיות קודמת, ואמרתי לה שהגיוני שהיא תעזוב. אומנם היא לא הפסיקה לבכות איזה שבוע, אבל כשיצאתי מההלם שלי תפסתי אותה ואמרתי לה, 'או שאת מתאפסת על עצמך, כי אותי זה מוציא מפוקוס, או שאם את רוצה להמשיך לבכות – לא לידי'. אז זה עשה לה סוויץ' בראש, היא הבינה שגם אני בעניין ולא מוותר, לקחה לעצמה תמיכה נפשית ממשפחה וחברים, וזה עזר לה והתגייסה לעזור לי".
"אנחנו בזוגיות שנייה, יש לה עוד שלושה ילדים מזוגיות קודמת, ואמרתי לה שזה הגיוני שהיא תעזוב. אומנם היא לא הפסיקה לבכות איזה שבוע, אבל כשהיא הבינה שאני לא מוותר, היא התגייסה לעזור לי"
דאגת גם לעצמך לתמיכה נפשית?
"עד לפני כשמונה חודשים לא הייתי בטיפול. הרגשתי מספיק חזק. כמו שאמרתי, מיד אחרי הבשורה החלטתי בלב שלם לבחור בחיים. המליצו לי להיכנס לטיפול, אבל החלטתי שאני מספיק חזק כדי לוותר על טיפול פסיכולוגי. אבל בפעם האחרונה שגילו לי עוד גרורה, זה פירק אותי. חשבתי, 'זהו, כמה אני יכול'. ניתוחי בטן הם מאוד קשים והשיקום מהם קשה. אחרי כל ניתוח אני יוצא עם אפידורל, כמו יולדות, רק כדי להשתלט על הכאב. כיום הטיפול הפסיכולוגי מאוד עוזר לי, אנחנו מדברים על פחדים. יש לזה חשיבות מאוד גדולה. לא התביישתי לבקש את הטיפול. פעם הייתי גבר-גבר כזה שלא מבקש עזרה, אבל כשהייתי צריך, לא התביישתי לבקש".
כיום אתה מטופל בטיפול חדשני.
"נכון. בכל הטיפולים שעוברתי לקחו את הגידולים שלי למעבדות כדי לחקור את ההרכב שלהם. ניסו לבודד את התאים שנלחמים בזיהומים ולהבין מה הם בדיוק עושים, כדי להגיע לטיפול יותר רחב. שתי חברות ישראליות ניסו למצוא את התאים שיכולים להתמודד. לפני כחודשיים הייתה פריצת דרך של ממש, שעבדו עליה שנה, והצליחו למצוא מניפולציה שכן יכולה לעבוד נגד הגידולים. כרגע אני לפני הטיפול השלישי, שבו מזריקים את התרופה שהחברה מצאה לתוך הגידול עצמו – כשאני שוכב בתוך CT לתוך הבטן. החדשנות היא לא בטכניקה אלא בחומר שמזריקים. אני הנסיין הראשון האנושי בעולם שעושה את זה".
"מיד אחרי הבשורה החלטתי בלב שלם לבחור בחיים. בהתחלה חשבתי שאני מספיק חזק כדי לוותר על טיפול פסיכולוגי. אבל בפעם האחרונה שגילו לי עוד גרורה זה פירק אותי. חשבתי 'זהו, כמה אני יכול'"
ואם זה יפעל, אתה חושב על זה שאולי תהיה הראשון בעולם שמבריא מהמחלה הקשה הזו?
"אני מאמין שאני אהיה המבריא הראשון בעולם. האם זה יקרה? אי אפשר לדעת. יש לי עוד המון טיפולים לעבור. אני יכול להגיד שאני לא חושב על זה או מתכנן את זה, אבל זה בהחלט מה שאנחנו מנסים לעשות".
"לא כל סרטן דומה ולכן לא כל טיפול הוא דומה"
שרון הלפרין, מנהלת המעבדה היישומית של היחידה למחקרים קליניים במכון האונקולוגי שיבא, מסבירה: "גיל הוא הנסיין האנושי הראשון בעולם לטיפול המתקדם הזה. הוא האדם הראשון שמקבל את התרופה הזאת. החידוש הענק הוא שזו תרופה מותאמת אישית, מתוך ההבנה שלא כל סרטן – אפילו שנחשב אותו סרטן מבחינת השם, דומה לסרטן אחר. ההבדלים הם אולי גנטיים, אולי הבדלים פיזיים בבן אדם – אבל לא כל סרטן דומה, ולכן לא כל טיפול הוא דומה. לכן מתאימים את התרופה לאדם".
"במקרה של גיל, אנחנו חוקרים את הגידול שלו כבר ארבע שנים, וכחלק מזה יצרנו מודל של הגידול שלו והעברנו אותו לחברה החוקרת", מציינת הלפרין. "הם הצליחו ליצור מודל של הגידול של גיל, ועל זה ביצענו בדיקות של טיפולים, מה שמאפשר להבין אם התרופה פועלת או לא. הייחוד של גיל הוא שהחברה הצליחה למצוא תרופה שתותאם לו אישית, ובגלל זה הוא הראשון בעולם".
"אנחנו חוקרים את הגידול של גיל כבר ארבע שנים והצלחנו למצוא תרופה שתותאם לו אישית – ובגלל זה הוא הראשון בעולם"
שרון הלפרין, המכון האונקולוגי שיבא
וכך זה אמור לפעול: "תאי הסרטן יודעים להתחמק ממערכת החיסון, והתרופה יודעת לעזור למערכת החיסון לזהות אותם. חלק אחר של התרופה הוא החלק המותאם אישית לכל מטופל. המחקר הראה תוצאות טובות מאוד עוד לפני שהוא נוסה על בני אדם, ואנחנו מאוד-מאוד מקווים שגיל יגיב טוב לטיפול, אבל דרוש לכך זמן. אנחנו מאוד-מאוד-מאוד מקווים שגיל יגיב טוב לטיפול ושהוא אכן יצליח להמשיך לחיות עם הסרטן בלי שיתפרץ". ומעיין עצמו מסכם בהתרגשות: "לחשוב ששלוש שנים אחרי שקיבלתי את הבשורה הכי קשה שיכולה להיות, אנחנו עכשיו נמצאים על סף פריצת דרך – זה משהו שלא יכולתי לדמיין".