סבתי בלה זקס (זוננשיין) נולדה סמוך למקום שבו יוקם לימים מחנה ההשמדה אושוויץ. היא שרדה תנאים קשים בגטו ובאקציות - בניגוד למשפחתה שנספתה. היא הצליחה להגיע לארץ ולאחר ניסיונות רבים גם הקימה משפחה והביאה צאצאים: לפני כ-16 שנה היא נפטרה, ואני - הנין שלה - כאן כדי להמשיך לספר את סיפורה. "לעולם ועד" - בני נוער מספרים את עדותם של ניצולי שואה ממשפחתם שכבר אינם בן החיים.
"לעולם ועד": המושיע שהציל את הילד שנורה ביער
"לעולם ועד": הילד שנמלט מהרכבת והתאחד עם אימו
בלה זוננשיין נולדה בעיירה כשאנוב בפולין. משפחתה הייתה דתית מאוד ואבא שלה הסתובב עם זקן ארוך ומגבעת, כיאה לדתיים באזור. כשהיא הייתה ילדה פרצה מלחמת העולם השנייה והנאצים הגיעו לפולין. לא עבר זמן רב - וסבתא ומשפחתה נשלחו לגטו. בתוך הגטו הם נאלצו לחיות בתנאים קשים מאוד וברעב קשה. בני המשפחה היו שמחים להשיג אפילו קליפות של תפוחי אדמה.
אחרי זמן מה בגטו, הגרמנים התחילו באקציות - הגירוש. חלק מבני משפחתה נשלחו לאושוויץ וסבתא נשלחה למחנה העבודה מרקשטט, שם עבדה בתפירה. היו לה שתי חברות מבוגרות ממנה שלקחו אותה תחת חסותן, והן אלה שחיתנו אותה עם בעלה מרקוס.
משפחתה של סבתא נספתה כליל, מהאחייניות הצעירות ועד הוריה. היא היחידה ששרדה את המחנות הנוראיים. אחרי המלחמה הצער לא הפסיק לפקוד את סבתא ובעלה ובזמן שהותם בפולין שלאחר המלחמה - שני ילדיהם נפטרו בגיל צעיר.
סבא וסבתא עלו יחד לארץ ישראל, ולאחר שעוד ניסיון להביא ילדה לעולם לא צלח הם הצליחו לבסוף להביא לעולם שתי בנות שמילאו את חייהם באושר - רבקה ואידה - והתגוררו בעיר רחובות לכל שארית חייהם. סבתא הייתה אישה חזקה שמעולם לא דיברה יותר מדי על המלחמה ושיתפה את בני המשפחה רק בפרטים בודדים.
סבתא נפטרה ב-2003 בגיל 85 והשאירה אחריה שתי בנות, 5 נכדים ונין אחד - אני, רון לייבוביץ', חניך בקן גדרה של תנועת הנוער העובד והלומד.
