כשהכנו את סדרת הכתבות "הורים אובדים", הרבה דמעות זלגו בצד השני של הטלפון. בכל שיחת תחקיר עם מרואיין מצאו אנשי המערכת שלנו הורים עצובים, אובדי עצות, מלאי רגשות אשם.
הצטרפו לעמוד הפייסבוק של יעל אודם
אין מה לומר: זו המציאות ברבים מהבתים בישראל. כדי לחיות ברמת חיים סבירה צריך ששני ההורים יעבדו במשרה מלאה. אם פעם הורה שחזר מהעבודה בארבע אחר הצהריים היה נחשב "קריירסט" שחי בעבודה, היום ארבע זה אמצע היום. במקביל, אם פעם במאה שקלים היה אפשר לקנות סל מוצרים מלא, היום זה לא מספיק לכלום.
אז ההורים חוזרים מאוחר והזמן שנותר להיות עם הילדים הוא קצר. מספיק רק למשימות הכרחיות כמו ארוחות, מקלחות והשכבה לפני השינה. התוצאה היא שאין כוח לחנך ולשים גבולות כי עדיף ליהנות מהזמן המשפחתי הקצר. אין פנאי לשמוע איך היה היום, אין זמן ללמד, לספר, לשיר שיר ערש. חווית ההורות הולכת וחומקת לנו מבין האצבעות.
זה השלב בו מגיעים רגשות האשם וגם איתם מערכת היחסים שלנו סבוכה. האם אנחנו באמת מרגישים אשמים או שזו פשוט מכבסת מילים שמאפשרת לנו לחיות עם עצמנו בכבוד? ומה אנחנו עושים עם רגשות האשם הללו? מפצים. הרי יותר קל לנו להכניס יד אל הכיס ולשלוף איזה שטר מאשר לוותר על שעה בעבודה גם כשאנחנו יודעים שאין תחלף לשעת איכות שבה הורה מבלה עם ילדיו.
סדרת הכתבות 'הורים אובדים':
אמא ואבא לא בבית? הילדים מקבלים פיצוי