בעשר מלים: כתב אישום, ממשלה חדשה, ג'ינסים בכנסת, לא כל יום פורים.
אכזבת השבוע:
לרגע אחד קט נראה היה שמשנכנס אדר, אכן נרבה השנה בשמחה. בשבועות האחרונים נדמה היה כי שיחרורו של גלעד שליט קרוב מאי פעם. למרבה הצער, זה (עדיין) לא קרה. בשבוע הבא יציין גלעד 1000 ימים לנפילתו בשבי החמאס.
מעניין מה גלעד יודע על מה שהתרחש מאז נפל בשבי: ייתכן ולא שמע שבעקבותיו נחטפו שני חיילים נוספים שגורלם נקשר בגורלו. קשה להאמין, אבל השמות אלדד רגב ואודי גולדווסר לא אומרים לו שום דבר. גלעד אולי לא יודע שעמיר פרץ כבר לא שר הביטחון, שדן חלוץ כבר לא מפקדו, ושאהוד אולמרט כבר התפטר מזמן. הוא לא יודע שפניו מוכרות בכל בית בישראל ושמו מופיע בכותרות הראשיות של העיתונים.
האם הוא יודע שהפיצוצים הרבים ששמע לידו בעזה הם קולותיה של מלחמה נוספת (עופרת יצוקה שמה) שניהלה מדינת ישראל. הוא לא יודע שמאז נפל בשבי ישראל לחמה בשתי מלחמות. הוא כנראה לא יודע שאובמה נבחר לנשיא ארה"ב וספק אם שמע שנתניהו ירכיב את הממשלה הבאה - וייאלץ להמשיך כנראה את המו"מ על שיחרורו. הוא לא יודע שפרס הוא נשיא המדינה, הוא לא שמע על מעטפות הכסף של הירשזון, והוא לא יודע דבר על פרשת קצב. אין לו מושג מה זה האח הגדול והריאליטי היחיד שהוא מכיר - זה הישרדות.
המפסיד של השבוע:
לינץ, רדיפה, משפט שדה, רדיפה, דורסנות, משפט רחוב, הדלפות, שותת דם, משפט ציבורי, חריצת דין, מסע הסתה פראי, משפט רחוב, התאבדות, חבל תלייה, חבל הצלה, חפות , אינטריגות, מניפולציות, שרירותי, שופט, תליין, פיברוק, שיסוי, כזב, רדיפה, עלילות שווא ורכילות - כך אפשר לתמצת נאום של כמעט שלוש שעות אותו אותו נשא הנשיא לשעבר משה קצב. המילים הללו מביעות הכל: אוסף של מילים מבולבלות שאין ביניהן כל קשר, בלי שום דבר שיחבר ביניהן ויהפוך אותן למשהו בעל תוכן או ערך ממשי.
זאת הפעם הראשונה בישראל שמשפט על עבירות מין מתנהל בדלתיים פתוחות. המושג "משפט התקשורת" קיבל, הודות לתובע ולנתבע, משמעות אחרת לחלוטין. שני האישים הנכבדים – הנשיא לשעבר זה שהיה סמל המדינה, והיועץ המשפטי לממשלה - סמל אכיפת החוק, העתיקו את הדיונים המשפטיים לזירה אחרת – התקשורת. לא רק השופטים הם היעד שלהם, אלא דעת הקהל. אזרחי מדינת ישראלי הפכו בעל כורחם לחבר המושבעים במשפטו של קצב.
קשה להבין על מה מלין קצב. אילו היה אזרח רגיל, כלל לא יכול היה לכנס את מסיבת העתונאים הסהרורית הזאת, שכן אזרח מין השורה שמיוחסים לו חשדות שכאלה - כבר מזמן היה נתון במעצר עד תום ההליכים.
מצוקת השבוע:
שבוע לאחר שאזרחים בזזו מרכול שפשט את הרגל בחצור הגלילית, היו אלה עובדי עוף העמק, שלא קיבלו את משכורותיהם והחליטו לקחת את הסחורה שנותרה במפעל ולמכור אותה בשוק. בדרך הם גם תקפו את המנכ"ל וצלם עיתונות שבא לסקר את האירוע. זה לא שאי אפשר להבין אותם: משבר כלכלי חריף ומעמיק, האבטלה שגואה ברחבי הארץ, חרב הפיטורים שמונפת על ראשים רבים יותר, ואנשים שבמצב של תסכול מגלים את פניהם המכוערות. היאוש לא נעשה יותר נוח.
ניצב דן רונן, שהיה מפקד המחוז הצפוני במשטרה, הסביר לי השבוע כי קיים קשר ישיר בין ההתדרדרות במצב הכלכלי לבין עלייה בפשיעה. "בתקופות קשות אנשים מתוך מצוקה מנסים לנצל מצבים ובישראל המצוקה משפיעה גם על עבירות הרכוש", אומר רונן. "לאנשים מאוכלוסיות סוציאקונומיות נמוכות, שאין לילד סנדביץ לבית הספר, יש פיתוי לבצע התפרצויות וגניבות. מדובר באנשים נורמטיבים שרוצים עבודה כדי להתקיים בכבוד. כולם רוצים לחיות ומבצעים עבירות שגובלות בפלילים", אמר. בשורות אין בפיו: "צריך לצפות לגל פשיעה". האם מצפון תפתח הרעה?
תמונת השבוע:
תמונת השבוע היא ללא ספק החילוץ הכושל של יחידת 669 . רק לעתים נדירות רואים תמונות כה קשות. מאחורי הטרגדיה עמדה דילמה עיתונאית קשה: לשדר או לשדר? את התוצאות הלא מפתיעות בהחלטה של העורכים - ראינו כולנו באמצעי התקשורת השונים. אם לפני שנים אחדות לא היה אף עורך מעלה על דעתו לשדר תמונות כאלה, הרי שבעידן הרייטינג והתחרות בין כלי התקשורת - ההתחבטות קלה פי כמה.
השינוי ה"מרענן" היחיד: מול התמונות האלה, הופך גם ערבי מת לסיפור חם.
מורן כץ היא עורכת בדסק האינטרנט של חדשות 2