נתחיל בשורה התחתונה והחשובה ביותר הרלוונטית לימינו אלה: אין בשום פנים ואופן להשוות בין ימי האינתיפאדה השנייה לבין גל הפיגועים הנוכחי, קשה ככל שיהיה. אין שום נקודת ייחוס בין הנעשה היום לבין המציאות המדממת של אז. בראשית שנות האלפיים זו הייתה חברה פלסטינית שלמה שבחרה במלחמה: מהראש, ערפאת, שכיוון לפיגועים ולרצח ישראלים, דרך רבים מאנשי מנגנוני הביטחון הפלסטיני ועד מעבדות נפץ ממוסדות של חמאס והג'יהאד. אלו היו רשימות של אלפי מתנדבים שהמתינו לתורם לבצע פיגועי התאבדות (שבהם תמכו 70% מהפלסטינים), בחוץ היו הפגנות של רבבות ומאות אלפים, כמות ההרוגים בשני הצדדים הייתה אדירה – הכול טבל בדם.

אולם גם במסגרת הטרור הפלסטיני הרצחני של ראשית שנות האלפיים, הפיגוע במלון פארק בנתניה נתפס כקו פרשת מים: אירוע חריג ויוצא דופן - אפילו מכונן. המציאות בשטחים שנולדה אחריו ובעקבותיו לא תדמה יותר למה שהיה קודם לכן, גם 20 שנים אחרי. הייחודיות שלו איננה דווקא במהות הפיגוע או באופי התארגנות הטרור מבית היוצר של חמאס שעמדה מאחוריו. חשיבותו הייתה בתגובה הישראלית אליו - זו שהפכה זמן קצר אחריו למבצע צבאי יוצא דופן שמחק, הלכה למעשה, את הריבונות הפלסטינית והחזיר את ישראל לכל שטחי הגדה.

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

15 שנה אחרי: חוזרים למלון פארק (צילום: חדשות2)
אחריו - המציאות כבר לא הייתה אותו דבר, הפיגוע במלון פארק נתניה ב-2002 | צילום: חדשות2

במשך שנים השתדלה ישראל לשמור על קווי המתאר של הסכם אוסלו. אחד מהם היה, בתמצית – הפלסטינים ידאגו לצרכים האזרחיים והביטחוניים שלהם באוטונומיה על חלק משטחי הגדה. אלא שבמהלך השנה וחצי שקדמו למבצע "חומת מגן" – נולד בשטחים ארכיפלג של טרור. מחנות הפליטים, הערים, הכפרים והעיירות הפלסטיניות הפכו חממות לייצור טרור, גם טרור מתאבדים. אחרי מאות הרוגים, ההבנה בישראל הייתה שלא ניתן לנצח את הטרור הזה אלא בכניסה פיזית ובכיבוש השטח מחדש.

צפו בסיפורים המעניינים של 18.1 לאורך השנים (צילום: רויטרס, חדשות)
לא רק הוא: חברה פלסטינית שלמה התגייסה לאינתיפאדה, יאסר ערפאת | צילום: רויטרס, חדשות

במבט לאחור מדובר היה בהישג צבאי ישראלי דרמטי, חסר תקדים: ישראל הצליחה להכניע טרור רצחני שנתמך על ידי אוכלוסייה אזרחית, לייבש את ביצת הטרור, להילחם במדגרת המתאבדים, לפגוע אנושות בחמאס בגדה ולהחזיר את המצב מול הפלסטינים לשפיות. אגב, אז, כמו היום, אפשר לסמן מקום אחד שהפך לסמל - מחנה הפליטים ג'נין: פריפריה מרוחקת, צפופה וחסרת הווה או עתיד, שצמחה להיות קן של טרור ואלימות אשר קוראת תיגר על כולם, ישראל כמו גם הרשות הפלסטינית.    

שני עשורים אחרי, ואיש בשטחים לא מציין את האינתיפאדה השנייה כהישג פלסטיני. נהפוך הוא. מי שעוקב אחרי התקשורת והשיח בשטחים בעשור וחצי האחרונים יזהה את החרטה על ההליכה בעיניים פקוחות למלחמה, שבסופה הרשות נותרה חלשה יותר ותלותית יותר בישראל. חלום המדינה הפלסטינית התרחק ושום הישג, מדיני או אחר, לא נרשם בעקבות האינתיפאדה הזאת, למעט מותם של אלפים משני עברי הקו הירוק.

מחנה הפליטים ג'נין (צילום: reuters)
מחנה הפליטים הפך לסמל שקרא תיגר גם על הרשות הפלסטינית, ג'נין | צילום: reuters

מבט על הזירה הפוליטית בגדה יגלה שכולם הפסידו. נתחיל במפסידה הגדולה ביותר בגדה - חמאס. מאז האינתיפאדה השנייה ובעיקר מאז 2007, עת חמאס השתלטה בהפיכה אלימה על הרצועה ומיצבה את עזה כבסיס הכוח שלה, הפכה התנועה בגדה המערבית לנון-גרטה. "זכינו בעזה אבל הפסדנו את הגדה – והגדה חשובה יותר", אמר לי בזמנו איש חמאס.

בעשור וחצי האחרונים, השליטה של מנגנוני הביטחון של אבו-מאזן בשטח היא כמעט אבסולוטית (לצד צה"ל ושב"כ, כמובן): מעצרים של אנשי חמאס הפכו עניין שבשגרה, הזרוע הצבאית של חמאס רוסקה ולא הצליחה להתאושש מאז, התנועה לא השכילה לייצר הנהגה מדינית בגדה (בשל המעצרים והאיומים שלהם זוכים מנהיגי חמאס) ושטחי יהודה ושומרון הפכו מבחינת חמאס לעקב אכילס שבה תחושת נרדפות מלווה את אנשי הארגון כל העת. "רק נסיגה של ישראל מכל שטחי הגדה או אנרכיה עשויים להחזיר אותנו לתמונה, אחרת נמשיך להיות מרוסקים פה עוד שנים ארוכות", שמעתי מפעיל של חמאס. 

אבו מאזן יו"ר הראשות הפלסטינית (צילום:  Issam Rimawi, getty images)
גם מעמדה של הרשות הפלסטינית נפגע קשות, אבו-מאזן | צילום: Issam Rimawi, getty images

אלא שאין מדובר במשחק סכום אפס. לא רק חמאס נחלש בגדה בהשוואה למצבו לפני 20 שנה – גם מעמדה של הרשות הפלסטינית נפגע קשות. אומנם זו הצליחה לבצר את מעמדה בשטחים, אולם אך רק באמצעות כוח הזרוע והגב הישראלי. עשרות אלפי הנשקים שבידי הרשות הפלסטינית, הביטחון המסכל וחדרי החקירות האימתניים - כל אלה מחפים על תחושות של היעדר לגיטימציה ובעיקר על שנאה גדולה של הציבור הפלסטיני בכללותו כלפיה. הרשות נחשבת לגוף מושחת, מנוון, שלא מתחשב בזכויות אדם ובעיקר שלא עושה את מה שהוקם בשבילו – לקדם מדינה פלסטינית עצמאית. גם תנועת האם החזקה ביותר, פתח, נתפסת בקרב ציבורים רבים כמי שאיבדה את דרכה ונעה לה בחלל חסרת אוריינטציה, מתקשה להיפטר מההנהגה הוותיקה שלה ולהזריק דם צעיר לתנועה.

בודקים את התעודות של פלסטינים שחוצים בחזרה לג׳נין (צילום: Shehab News Agency)
רעיון המדינה העצמאית נדחק לטובת ביטחון כלכלי, אחד מהמעברים בשטחים | צילום: Shehab News Agency

20 שנה אחרי הפיגוע הקשה ההוא, ספק אם יש פלסטיני שהאמין ששני עשורים אחרי, זה יהיה המצב בשטחים. מדינה פלסטינית היא חלום רחוק שמימושו לא נראה באופק, המילה שלום יצאה מהלקסיקון וחומות האיבה גדלו להן בין שתי האוכלוסיות. במקביל, עבור הרוב הגדול של הפלסטינים, המטרה החשובה ביותר היום היא להשיג אישור עבודה בישראל, כזה שיבטיח משכורת יפה וביטחון כלכלי – אותה ישראל שמרבית הפלסטינים תמכו בפגיעה בה ובאזרחיה, אז, לפני 20 שנה.

אוהד חמו (צילום: באדיבות החדשות)
אוהד חמו | צילום: באדיבות החדשות

המתיחות ביהודה ושומרון - סיקור נרחב: