הוא עמד שם ועשה חימום מאד יסודי. הוא סובב מפרק אחרי מפרק, ליטף, זה נראה כאילו הוא מחבק את עצמו. באותו הזמן הייתי כנועה לגחמות אפליקציית המאמן הווירטואלי; קופצת, עושה סמוך-קום, תרגילי בטן, סקוואטים ועוד עינויים מזוכיסטיים של סיבולת וכוח המאתגרים את שיווי המשקל, את כוח הכבידה ואת הדמיון האנושי. ואז, פתאום, בשלב מסוים, כאשר הייתי באמצע סקוואט - הבן אדם פשוט נתלה מעלי כדי לעשות מתח.
בהתחלה הרמתי אליו מבט המום. הוא היה בחור מגודל בן שלושים בקושי, בנוי לתלפיות, תלוי באוויר, הברכיים שלו בגובה העיניים שלי, פשוט תלוי שם, עולה ויורד. לא אמרתי מילה, כי הייתי באמצע הסט והיה לי חבל לאבד דופק. גם חשבתי לעצמי שאולי הוא לא שם לב למישהי שמנמנה בגובה 1.56 מטר שמתאמנת כאן בעמדה בין המתח למראה על הריבוע שתפסה לעצמה כבר לפני חצי שעה ומאז רק ממשיכה לקפוץ, להתנשף, להאדים ולהזיע.
הוא סיים את התרגיל והתרחק כמה צעדים כדי לנוח. המשכתי עם האימון. ואז אחרי דקה או שתיים שוב נתלו מעלי זוג רגליים, עולות למעלה למטה, פולשות למרחב הפרטי שלי וכמעט פוגעות בי. "היי, אני מתאמנת כאן", זרקתי לו בין קפיצה לקפיצה. האיש והרגליים התעלמו. חיכיתי עד שיירד ואז פשוט עשיתי מעשה. אם הייתי גבר, בטח היו אומרים ש"סימנתי טריטוריה" - אז בשביל התרגיל הבא נעמדתי ממש מתחת למוטות של המתח.
הוא נראה היה המום. לא כעוס, יותר מאוס. ואז הוא פשוט זרק לעברי: "נו כבר, יאללה" - כדי שאני אזוז. לא זזתי. המשכתי בשלי. בין נשימה לנשימה זרקתי לו: "יש לך עוד מלא מקום. אני מתאמנת כאן". הוא לא הרפה וניסה להדוף אותי, תוך שהוא מתקרב אלי ומצפה שאני אזוז. אחרי שראה שאני לא מתכוונת לשחרר הוא פשוט דרך לי על המזרן. הוא הרגיש מתוסכל כי הפרעתי לו להתאמן ועוד העזתי להתווכח. אני הרגשתי חוסר אונים. הרגשתי שאני טובעת כי סביבנו כולם המשיכו לעסוק בשלהם, כמו שבדרך כלל עושים בחדר כושר. לכן פשוט לא הייתה לי ברירה. צעקתי את המשפט שקיוויתי שלעולם לא ייצא לי מהפה: "הוא מטריד אותי!".
התגובה מסביב הייתה מטורפת. אם פעם, כדי למשוך תשומת לב היו צועקים "שריפה", היום צריך לצעוק "הטרדה", במיוחד כשאת אישה. מילת הקסם גרמה לכמה מהמתאמנים שהיו קרוב לסובב את הראש, ולאחד או שניים לגשת לסלק ממני את הבריון הפולש.
הוא הלך.
הכל חזר לקדמותו, אני סיימתי את האימון, אבל בפנים הרגשתי מטופשת. מטופשת שנאלצתי להשתמש במילה "הטרדה", כדי למשוך תשומת לב והמומה מכך שמישהו החליט שהוא יכול לרמוס אותי סתם ככה. פתאום, אחרי שנה וחצי של אימונים הרגשתי שונה. לא הרגשתי ככה אפילו כשהתחלתי להתאמן ושקלתי 50 קילוגרם יותר, הייתי מסורבלת, כבדה ומגוחכת אפילו בעיני עצמי.
קשה לדמיין כמה כוחות נפשיים צריך כדי לעשות תרגילי כושר מול כולם, לקפוץ, או להתכופף, להחליף תנוחות מגוחכות, לדאוג כל הזמן שהציצי לא קופץ לך מדי, שאת לא נאנחת בקול רם מדי או לא רואים לך משהו שלא צריכים לראות. בעיני, כל תמונה שאישה מצלמת את עצמה בחדר כושר ליד המשקולות או אפילו באמצע התרגיל היא תמונה של ניצחון. לא ניצחון על אחרים, אלא בעיקר ניצחון על עצמה ועל התודעה שלה.
כשרק התחלתי לנהוג ברכב, הייתי בטוחה שכל צפירה בכביש מיועדת אלי כי אני עושה משהו לא בסדר. כך גם בחדר כושר. לקח לי זמן להבין שלאף אחד לא אכפת ממה שאני עושה באימון וגם אם אכפת, אז מה אכפת לי בעצם. כן, זה נעים כשמפרגנים לך על ההתמדה או על הטכניקה, וכולם כבר מכירים את כולם, מחליפים כמה מילים מדי פעם או סתם מברכים לשלום, אבל הכי חשובה עדיין תחושת הביטחון, השייכות. היכולת להרגיש כמו כולם.
אחרי שנה וחצי של אימונים אני מרגישה שייכת לחלוטין בחדר כושר שלי. אני כמו כולם ולפעמים אפילו קשוחה יותר. כן, לפעמים ניגשים כדי לעזור לי להוריד את דיסקים של המשקלים מהמוט - למרות שאני מבקשת שלא. כבר למדתי להשלים עם פרצי הג'נטלמניות האלה ואפילו קצת ליהנות מהם. לפעמים אני באמת צריכה עזרה - בעיקר כאשר צריך להחליף ידית אחיזה שגבוהה מדי או תקועה מדי. אבל עד אותו רגע אף פעם לא הרגשתי מצוקה ממשית ועוד ברמה שהייתי צריכה לשלוף את התותח הכבד יותר - עד הפעם הזו לפני כמה ימים.
פגעו לי במקום הבטוח שלי, במקום אליו אני מגיעה כמעט כל יום. במקום שאני נהנית ממנו. מקום שעבורי הוא כמו מדיטציה. אבל עוד יותר אני קולטת שחיללתי אותו בעצמי, כשצעקתי שמטרידים אותי. וזה עצוב לי מאד. זה הוציא אותי מהאיזון, מהנוסחה הכימית של המקום, גרם לי להרגיש לא שייכת. מטופשת. מוזרה. הרגשתי ביטול מוחלט של קיומי.
הכלל הבלתי כתוב (ובטח גם כתוב איפשהו) בחדר כושר הוא שאם רוצים להתחלק במכשיר או עמדה – פשוט מבקשים. נכנסים בין הסטים וכך אפשר להסתדר גם בשעות העומס, בלי לדבר על שעות הבוקר בהן המקום כמעט ריק. אם רק היה מציע או מבקש, הייתי זזה מטר הצידה ומאפשרת לו לעשות מתח כעוות נפשו. אבל הוא פשוט לא טרח לבקש. הוא פשוט ביטל אותי.
>> יש לכם משהו להגיד למרינה? בבקשה, תכתבו לה מייל