בדרך לקיבוץ רמת יוחנן נזכרתי בסיפור שסיפר לי, מזמן, קיבוצניק שלמד איתי באוניברסיטה. הוא סיפר על מישהו מהקיבוץ שאף פעם לא היה מתייצב לעבודה, מה שגרם לכולם להתלחשש מאחורי גבו. יום אחד, לקראת איזה קטיף, תהו החברים איך יגרמו לו בכל זאת להגיע לפנות בוקר למטע. אחד מהם אמר: "אל תדאגו, אני כבר אדבר איתו". ואכן, להפתעת כולם, בבוקר שלמחרת התייצב הבטלן לעבודה - ובזמן.
החברים שפשפו את העיניים ופנו לבחור שהתנדב לדבר איתו, כדי לברר איך בדיוק הצליח לשכנע אותו להגיע לעבודה. "רמזתי לו", השיב המתנדב בלקוניות. "מה זאת אומרת?" התעקשו החברים. "אמרתי לו, 'קום כבר, יא פרזיט, כל הקיבוץ מדבר עליך'".
והנה, דווקא מלב ההתיישבות העובדת, בניגוד לכל היגיון, יוצא הספרון הנושא ללא בושה את הכותרת "עצלנות אקטיבית" (הוצאת מיל), ומחברו יונתן בן-צבי פורש את השקפת עולמו, שכולה סלחנות מבודחת לתכונה המגונה ביותר בבית גידולו: העצלנות.
"ראשית חוכמה", הוא כותב בהקדמה, "יש לזכור כי ה'עצלנות' היא מאבות (או מאימהות) היעילות. והיא - היעילות, חבל הלידה של הקדמה האנושית והקטר המושך אותנו לאופק טוב (...) עיקרה לעשות יותר בהשקעה פחותה של אנרגיות, או לעשות יותר עם האנרגיות העומדות לרשותנו". והוא חותם במוטו של העצלן: "אל תעשה בקושי את מה שאפשר לעשות בקלות".
וכל האפולוגטיקה הזו כדי לתרץ את סדרת התרגילים המוזרים שבן-צבי, 72, פנסיונר עב בשר, גיבש בספרו. תרגילי התעמלות בסיסיים שאפילו הבטלן הגדול ביותר, כמו שהוא מעיד על עצמו, יעמוד בהם: ממתיחת אצבעות הידיים דרך סיבובי קרסול ועד טלטולי לסת. "כבר לפני 15 שנה או יותר, נוכחתי שאדם צריך לעשות פעילות גופנית", משחזר בן-צבי מספת ביתו בקיבוץ. "אז התחלתי ללכת, עד שהגעתי ל-12 קילומטרים ביום. אבל פעם אחת נפגעה לי הברך תוך כדי הליכה, והבנתי שאני צריך לחפש משהו אחר.
"התחלתי לחפש ומצאתי איזושהי תורה של אימוני שמירה על כושר המיועדת במיוחד ללוחמים ממקור קוריאני-יפני. מצאתי אתר באינטרנט, שאחר כך אבד לי, שהסביר מה צריך לעשות לוחם על מנת לשמור על כושרו לזמן ארוך. הרעיון הוא לגרום לזרימת דם יותר מרגילה. יותר מואצת. באתר ההוא הסבירו את העיקרון, אבל לא נתנו פירוט לתרגילים".
בשביל מה להרחיק עד קוריאה? לא שמעת על יוגה או על פילאטיס?
"לא. אני מודה שלא הבאתי את עצמי להתעסק בזה".
"הוא עצלן", מתערבת אשתו, ברכה, מהכורסה הסמוכה.
"אני יודע שפה בקיבוץ יש הכול", ממשיך בן-צבי, "אבל חיפשתי משהו שיהיה לי נוח לעשות".
"יש פה בקיבוץ שלושה חוגי פילאטיס", מוסיפה ברכה, חובבת פילאטיס בעצמה.
אבל איך מסתדר עצלן בקיבוץ?
"אחד הדברים שאנשים פה מוכנים להוקיע זה אדם שלא ממלא את חובותיו בעבודה. הפרדוקס הוא שקיבוץ לא מופרט, כמו רמת יוחנן, מאפשר בקיומו את התופעה הזו. אם מישהו חבר, הוא יכול לאורך זמן רב לא לעשות כלום, רק כי הוא חבר. זה עניין של סטטוס. אבל אצלי העצלנות מתבטאת בדרך אחרת. אני לא עצלן בעבודה, אני עצלן מבחינה גופנית. כל העבודות שעשיתי, חוץ מאשר ברפת - אבל אז הייתי מאוד צעיר - לא היו גופניות. אז אף אחד לא מסתכל עליי כעצלן. להפך. מאוד מתפעלים מזה שאני עושה התעמלות".
לא היה מי שטען שכותרת הספר שלך נותנת לגיטימציה לעצלנות?
"זה נכון שאפשר לפרש זאת ככה. האמת היא שבמקור שם הספר היה 'התעמלות לשמנים ולעצלנים', אבל אמרו לי שזה שם לא טוב. אף אחד לא ירצה לקנות ספר כזה כמתנה. הגענו למסקנה שצריך כותרת אטרקטיבית יותר".
אז הורדתם את "השמנים" מהכותרת, כי "שמן" זה עלבון, אבל "עצלן" זה כבר פחות נורא?
"לא סתם עצלן. עצלן אקטיבי. זה שילוב שעשוי לתפוס את העין. עצלנות זו מתת אלוה או קללת אלוה. אשתי, לדוגמה, היא לא עצלנית. היא הולכת להתעמל, מסדרת את הבית, מתרוצצת, מחזיקה את הילדים. לא אני. אני אוהב לקרוא ולהתעניין, ולעשות את עצמי אינטלקטואל".
"אני לא נדרש לעבוד"
כבר בשער הקיבוץ, אדי הרפת מעלים ניחוחות של חריצות מעיקה, כזו שמיד גורמת לכל מי שלא ראה את הזריחה באותו יום לטבוע ברגשות אשם קשים. גם הקשיש העמלני שגוזם את מדשאתו במרץ לא עוזר. כך, עד שמגיע בן-צבי לסייע בניווט בין שבילי הקיבוץ. בן-צבי מגיע במכונית - אין לו אופניים וגם לא טרקטור - ומסמן לי שאסע אחריו. מהחניון עד לביתו המטופח מפרידים אולי עשרה מטרים.
"נולדתי פה, ברמת יוחנן, ב-1936", הוא מספר. "למדתי פה בבית הספר המקומי, בצבא הייתי בנח"ל, וזכיתי להשתתף במבצע קדש. אחרי שהשתחררתי עבדתי ברפת, אחר-כך הייתי שנתיים באוסטרליה בשליחות של תנועת הבונים. כשחזרתי לארץ נכנסתי לעבוד במפעל פלרם, המפעל של הקיבוץ למוצרי פלסטיק. שם עבדתי עשרים שנה בריכוז מוצרי המפעל ובשיווקם. בין לבין מילאתי תפקידים בקיבוץ. הייתי ארבע שנים מזכיר, והשתתפתי בכל מיני ועדות. את יודעת, מה שעושה קיבוצניקה (קה בסגול). מובן שהספקתי בדרך להתחתן עם ברכה, ויש לנו ארבעה ילדים. לבכור מלאו 50 לפני שבועיים. יש לנו 11 נכדים, אחת מהם נשואה. עכשיו אני כבר שבע שנים בפנסיה".
מה זה אומר?
"אני לא נדרש לעבוד. רמת יוחנן הוא קיבוץ עשיר. בעיקר בגלל המפעל, שיש לו מחזור של מיליארד שקל בשנה. אבל אני בכל זאת עובד חצי יום במחסן הכללי. שם אנשים מזמינים ומקבלים את כל מה שאין בקיבוץ. אני מקבל הזמנות ועושה מעקב. חצי יום עבודה, גם כן לא בלחץ".
בסוף הראיון ממהרת ברכה הנמרצת לחדר האוכל. היא הולכת להביא ארוחת צהריים לשניהם. "אם הוא ילך בעצמו לחדר האוכל, הוא יאכל שם הכול", היא מסבירה, והוא מאשר. אז היא מעדיפה לצנזר לו את התפריט עוד קודם. אחרי ארוחת צהריים יצלול בן-צבי לשלאף שטונדה ההכרחית, וכשיקום בארבע הוא יזיז את ההדום שבמרכז השטיח בסלון ויפצח בסדרת התרגילים שהוא מקפיד עליה כבר קרוב לעשור. "אם ההדום בצד ולא במקום, סימן שיונתן התעמל", מפגינה ברכה כישורי בלש.
ההדום לא חוזר מעצמו למקום?
"אני חוששת שלא".
בין הקטרוגים המרומזים של אשתו, בן-צבי מתנדב להדגים מעט מסודותיו, ויורד לעמידת חתול. אחר כך הוא גם נשכב על השטיח, מעביר רגל מפה לשם, מטלטל את ראשו לצדדים, מתעלם מהכרס ומנסה לבקר אצל אצבעות כף רגלו. "זה לוקח 35-45 דקות", הוא מגלה, "וצריך למצוא את הזמן".
היום כבר רוב הישראלים יודעים שצריך לשמור על כושר. הם הולכים לחדרי כושר, רוכבים על אופניים, עושים יוגה. בשביל מה צריך את הספר שלך?
"זה נכון שרבים עוסקים בפעילות גופנית, וזה מבורך, אבל עדיין יש ציבור שעושה פחות, ואם אני אביא לאחד או למאה מהם את הגאולה, זה ישמח אותי. לגרום למי שלא יכול לרוץ 12 קילומטר שלא יכאבו לו הפרקים, ושהשכל יישאר פעיל; לאנשים שעובדים במשרד שעות ארוכות או למי שהגיע לגיל מתקדם".
איך זה שינה את החיים שלך?
"אני לא יודע אם זה כל-כך שינה, כמו שזה שמר שחיי לא ישתנו לרעה. שאוכל להמשיך לחיות בלי כאבים. כמו באנטי אייג'ינג, אני מתנוון הרבה יותר לאט".
הטון של הספר מזכיר את תוכנית ההתעמלות המיתולוגית ברדיו של מיכאל בן-חנן. למה בחרת בטון מפעם, ולא - נגיד - בדי.וי.די?
"כי גם אני מפעם".
אבל היום אנשים רגילים לצפות בתרגילים, לא לקרוא עליהם.
"לא פסלתי שום דבר, אבל אני עוד רגיל לדרכי ביטוי משנים קודמות".
לא צריך בוטוקס
סיבובי האגן והכתפיים הם מהסוג המוכר, הישן והטוב, אבל בן-צבי לא מוותר גם לשרירי הפנים. "הטה את שפתיך לשמאל וכווץ לחי שמאל כלפי מעלה - כשגבה שמאל מאומצת", הוא מטיף. "עבור וכווץ את גבה ימין - כווץ כלפי מטה את לחי ימין כשהשפתיים נמשכות ימינה - ולמטה. חזור על הסיבוב עשרים פעמים".
גם את זה הוא שאל מידידיו הלוחמים הקוריאנים. "לא היה אז בוטוקס, אז היה צריך להתעמל עם הפנים. אוזניים ואף אי-אפשר, אבל שאר השרירים צריכים אימון. זה חלק מה-Wellbeing של הבנאדם".
עשית את זה פעם מול מראה?
"כדי לדעת שאתה עושה את זה כמו שצריך חייבים להתאמן מול מראה. ואכן, זה לא יפהפה".
ברכה מחייכת: "בהתחלה זה היה מצחיק אותי. היום אני כבר לא מסתכלת".
"צריך שכנוע עצמי כדי לעשות ככה", חוזר בן-צבי, "אחרת תגיד לעצמך: איזה אידיוט אני".
אבל בן-צבי לא ייתן לדעתם של אחרים להשפיע עליו. גם בספר הוא חוזר ומבקש מקוראיו להתעלם מקולות הגיחוך סביבם. "הוא האחרון שאכפת לו מה חושבים עליו", מנדבת ברכה. "נכון", הוא מיישר שורה עם אשתו, "אבל הסטטוס שלך בכל זאת תלוי במה שחושבים עליך, ואי-אפשר להתעלם מזה. ולכן חשוב לי להבהיר שצריך להמשיך גם אם מגחכים".
בעמוד 20 מתפנה בן-צבי לעוד תופעה מטרידה: היובש באף. "אם אף אחד לא רואה", הוא כותב, "הרטב אצבע ברוק ועבור בעדינות במערות הנחיריים. לא בא בחשבון לעשות את זה בסביבה של אנשים אחרים. הרי כשילדינו ונכדינו חוטאים בכך, הם זוכים להערה מסוננת היטב בין השיניים, שלא ישמעו מסביב: 'תוציא את היד מהאף'. אפשר לחשוב... ברצינות, מי לא עושה זאת בהיחבא".
אתה מלא סלחנות לטבע האנושי.
"כן. אני מתייחס בסלחנות לחיים".
