לחזור אחורה? לא בדיוק
הבן הגדול שלי העביר לנו בית ספר לשינה בצורה הכי מקצועית שפעוט יכול להעביר. כשהסבתות טענו שהוא לא הולך לישון כי אנחנו מפנקים אותו, הן הוזמנו, כל אחת בתורה, לנסות להרדים אותו בערב. כל אחת יצאה מהחדר עם פנים חיוורות וטענה "משהו לא בסדר עם הילד. קחו אותו לרופא!".
אחרי הטירונות שעברנו איתו לא היה שום מצב שהסכמנו לעבור זאת שוב עם הקטן, ולכן, בגיל המתאים, התחלנו ללמד אותו שינה עצמאית בשיטת 'להרים-להרגיע-להוריד'. שני הלילות הראשונים היו קשים כמובן, אבל בלילה השלישי (כמו שבדרך כלל קורה) הייתה הטבה משמעותית. הלילה הרביעי היה שוב קשה ואני טענתי בפה מלא "זו רק רגרסיה, בדיקת גבולות אנחנו ממשיכים". אלא שבבוקר, המתוק התעורר עם חום והרופאה קבעה "דלקת אוזניים ואנטיביוטיקה". אין צורך לתאר לכם את רגשות האשם שהציפו את עיניי באותם רגעים על הלילה הקודם.
כמובן שנאלצתי להתעשת מהר, לנסות לסלוח לעצמי ולחשוב יחד עם בן זוגי מה עכשיו - אחרי שהתחלנו בתהליך והיה קשה מאוד לכולנו, מה עושים? חוזרים אחורה? עוזרים לו שוב להירדם? התשובה שלי הייתה בהחלט! עוזרים להם להירדם כשהם לא מרגישים טוב.
כשהם חולים, מצוננים וקשה להם לנשום, צומחות להם שיניים וכואב להם, אנחנו לא יכולים להמשיך בתהליך הקניית ההירדמות העצמאית. גם אם המחלה לא פוגשת אתכם באמצע הקניית התהליך אלא לאחר חודש שלם ואפילו יותר, כשהם כבר ישנים לבד ולא האמנתם שהרגע הזה יגיע - יש חום והם שוב מסכנים וצריכים שוב את עזרתנו, אז עלינו לתת להם אותה שוב. אם זה הירדמות על הידיים, או טיול בעגלה שירגיע אותם או ליטופים עד הרגע שהם נרדמים.
מעבר לכך שהם צריכים לדעת שיש להם על מי לסמוך, בואו רגע נחשוב עלינו הבוגרים כשאנחנו חולים ולא מרגישים טוב - אנחנו בדרך כלל נחים (או לפחות רוצים לנוח) ולא הולכים לעבודה (או לפחות אמורים לא ללכת). כך גם לא נצפה מהם, הקטנטנים, 'לעבוד' וללמוד משהו חדש, אלא נרצה שהם ינוחו ויתחזקו.
מעבר לזה, גם אנחנו נשמח כשאנו חולים למישהו שידאג לנו, יפנק אותנו ויעזור לנו, וכך ילדינו שזקוקים לנו ולעזרתנו בכל מה שניתן כדי לעבור את המחלה.
אז מה, נחזור אחורה? אז זהו, שזה לא בדיוק לחזור אחורה. אחרי שהם כבר יודעים והבינו שהם יכולים ומסוגלים להירדם בכוחות עצמם, אחרי שאתם הייתם שם עבורם, הכלתם, הרגעתם, סמכתם עליהם ועזרתם להם להבין שיש להם את היכולת להרדמות עצמאית - אתם נמצאים כבר במקום אחר לגמרי מהשלב הראשוני.
אל תשכחו שבפעם הזאת, העובדה שהם יכולים להירדם לבד כבר התגלתה לכולכם (וזה בניגוד לפעם הראשונה שאף אחד לא האמין שדבר כזה יכול להיות!). לכן, כשאתם יודעים שהם בריאים ושהשיניים סופסוף יצאו (עד לפעם הבאה), אמרו להם בשיא הטבעיות לילה טוב, הניחו אותם במיטה וצאו מהחדר. חלקם, תתפלאו, יחזרו לישון כאילו כלום לא קרה, ומי שלא, יבכה ויקרא לכם. בטון נעים ובטוח תרגיעו ותרימו אם צריך, תגידו 'לילה טוב' וכשהם רגועים תחזירו למיטה. תעשו זאת (תרימו-תרגיעו-תניחו במיטה) כמה פעמים שתצטרכו, עד שהם יירדמו. זה משתנה בין ילד לילד ובין הורה להורה, אבל ברוב המקרים, זה עשוי להימשך יומיים-שלושה ואז הם יחזור לתלם.
אני מבטיחה לכם שזה לא יהיה כמו הפעם הראשונה הלא פשוטה, בה אף אחד מכם לא ידע ולא האמין שהם באמת יירדמו לבד. זה יהיה הרבה יותר קל והרבה יותר פשוט ומהיר. תזכרו, הם כאלו קטנים אבל הם באמת יכולים.
שלי פורפר-רוזן היא מטפלת MA, מדריכת הורים בגישת אלדר ומייסדת קבוצת הפייסבוק "המדריך לשינה מתוקה" בה היא מסייעת בייעוץ שינה להורים ללא עלות.
ביום שלישי תתקיים הרצאה של שלי על שינה, הורות ומה שביניהם, לפרטים לחצו כאן