בלילה בו ילדתי את ניצן, נבו לא ישן טוב. בתזמון נפלא הוא התחיל להצמיח את שתי השיניים הטוחנות העליונות שלו, והתעורר בכאבים שוב ושוב. כשזיהינו שיש לו חום, נתנו לו נובימול. כשהבחנו שהתרופה לא משפיעה, נתנו לו נר. כשהנר נפלט (כלומר, נפלץ) החוצה אחרי כמה דקות, נתנו לו נורופן. בזמן כשחיכינו שהנורופן יתחיל לפעול, ירדו לי המים. ללידה השנייה שלי נסעתי כשאני משאירה מאחור את הבכור שלי, תינוק בעצמו בן פחות משנה וחצי, בוכה בזרועותיה של סבתא.
כשחזרתי, אחרי חמישה ימים וחמישה לילות, מצאתי שוד ושבר. בקרת הנזקים איתרה את הליקויים הבאים: בהיעדרי טל חזר לתת לנבו בקבוק חלב בכל התעוררות, וגם הרגיל אותו להירדם על הידיים.
מטריד היה לגלות כמה נזק יכול אדם אחד ליצור בשבוע אחד, ומטריד יותר היה לחשוב איך נצליח עכשיו, עם תינוק חדש, להחזיר את נבו לתלם. אבל הכי-הכי מטריד, הנחתי, יהיה להתמודד לא רק עם אחד, אלא עם שני תינוקות שלא ישנים בלילה.
מעמדת הקפטן לעמדת המאמן
ואכן, הלילה הראשון בחברתם של שני הילדים היה מזעזע. לימים הוא יזכה להתקרא "עוד זה מחרבן וזה קם": ניצן, האח בן האפס של נבו, התעורר בכל שעתיים לאכול, והקפיד לסגור כל הנקה בתקיעת אחוריים מפוארת. נבו נרתם ללא היסוס למאמץ המשפחתי להפוך את הלילה למסויט, והתעורר אלף פעם.
טל ואני סבבנו בבית כסהרוריים: פה חולצים שד, שם מורחים משחה לטוסיק, פה נשמע קול חזק של גרעפס, שם לחישות הרדמה. אם פעם חשבתי שבלילות שלנו עם נבו הגענו לתחתית, הרי שאחרי הלידה של ניצן הבנתי שיש עוד הרבה יותר נמוך לרדת.
אוקיי, התחלתי לתכנן את פעולת ההצלה. כדי לשפר את המצב נצטרך קודם כל לגמול את נבו מהבקבוקים בלילות, במטרה שיפסיק להתעורר. זאת לא צריכה להיות בעיה: עשינו את זה כבר פעם אחת, למדנו את הדרך, ויש לנו את הכלים, את הרצון ואת הכוח. אנחנו מסוגלים לעשות את זה שוב.
אלא שמהר מאוד קלטתי שאני בעצם גיבורה של סיטואציה טראגית: כמו שמשון הגיבור ללא השיער, או אולי יותר כמו רקדנית עם רגליים קשורות, הבנתי שכוחות אילוף הסורר שלי ניטלו ממני, ושבעצם אין לי שום אפשרות להשפיע על המצב. היו לי הכלים, הרצון והכוח להתמודד עם נבו, אבל היה לי גם תינוק בן שבוע על הידיים (שלא לומר על הציצי); וכך מצאתי את עצמי יושבת על הספה, כלואה בין כרית ההנקה שלי לבין "משפחה מודרנית" (מה מצחיק בסדרה הזו? לא, באמת, מה?), צופה פאסיבית על תאונת הדרכים המחרידה שהתרחשה מדי לילה מול עיניי - ולא מסוגלת לעשות כלום כדי לעזור לפצועים.
אחרי שלושה חודשים בהם ניצחתי על תהליך השינה הזה וגם ניצחתי בו, פתאום נשארתי מחוץ ללופ. כל עוד אני מניקה, חלוקת התפקידים בלילות ברורה: אני על הקטן וטל על הגדול, כלומר, על הקטן פחות. הסורר האהוב שלי נתון למרותו הבלעדית של אביו, לטוב ולרע.
הייתי מתחלפת איתו בכיף. פרויקט אילוף הסורר מעניין אותי הרבה יותר מפרויקט האכלת הצורר, וללמד ילד בן שנה וחצי לישון זו משימה מספקת בהרבה בעיניי מלהימצץ על ידי תינוק בן יומו. אבל כמו שזה נראה כרגע, אין לי ברירה – עברתי בעל כורחי מעמדת קפטן הנבחרת לעמדת המאמן, שיכול רק לזרוק הצעות מהיציע.
מתי זה יעבור?
שבוע עבר מיום הלידה, ומצב הלילות רק החמיר. נבו קלט את ההרעה בתנאים עם הצטרפותו של התינוק החדש למשפחה, והתחיל למלא את אוויר הלילה בצרחות שבר. הוא בכה מסיבה מוצדקת, ביכה את אובדן הבלעדיות שלו בחיינו וצעק את הפחד שלו לאבד אותנו. בשני הלילות הראשונים התכווצתי במיטה למשמע הבכי שלו, ומלאה ברחמים רציתי לקום ולחבק אותו, להגיד לו שוב ושוב כמה הוא אהוב. בלילה השלישי כבר רציתי לחנוק אותו.
"מה זה, הוא מטורף הילד הזה? איזה תינוק צורח ככה שעה שלמה? מה לא בסדר איתו?", זעפתי אל טל בבוקר. מעוצבנת וגם קצת מודאגת פניתי לגורו ההורים, הגוגל, במטרה להבין כמה המצב חמור והאם דפקתי את הילד לכל החיים בכך שהבאתי לו אח קטן מוקדם מדי. כשחיפוש המילים המדויק "בן שנה צורח שעה שלמה בלילה" הניב יותר מתוצאה אחת, הבנתי שאנחנו לא לבד בסרט הזה.
המומחים בפורומים השונים הסבירו שהמטרה של נבו בצרחות פשוטה – להשאיר את אבא ליד המיטה שלו. הפעם שום יועצת ושום אילוף לא יעזרו: אין משהו שאנחנו יכולים לעשות כדי לשפר את מצב הלילות, חוץ מלהיות שם בשבילו ולחכות שזה יעבור.
"אבל מתי, מתי זה כבר יעבור?", פניתי אל הגורם המוסמך הקרוב והזמין לי ביותר, חברה שסיימה לימודי תואר ראשון בפסיכולוגיה חינוכית. לצערי, היא לא הייתה מוכנה לחתום לי על מועד מדויק. למזלי, גיליתי לבד תוך כמה לילות נוספים שנבו לא ימשיך לצרוח לנצח: הלילות שלו הלכו והשתפרו, ויחד עם צמצום התלות המחודשת בבקבוק ובידיים של אבא, הוא התחיל להתיישר וחזר לישון, לאט-לאט, לילות כמעט שלמים.
אני לא רוצה לדמיין בכלל איך היו נראים החיים שלנו אם לא היינו מתלבשים על סיפור השינה של נבו בזמן. זו אמנם קלישאה, אבל היא חייבת להיאמר - אלה, יועצת השינה, הצילה אותנו. בלעדיה, אני בטוחה, לא היינו מצליחים להאמין בכוח שלנו לשנות ומתייאשים מהר מדי. אני יודעת את זה כשאנחנו מתאפקים שלא לעוט על נבו שמצייץ במיטתו חלושות בחמש בבוקר, ואז מתרגשים לשמוע אותו ממלמל לעצמו, לוקח את המוצץ ונרדם לבד.
כשהתחלתי לספר את הסיפור הזה, נבו היה בן שנה והתעורר בין שלוש לעשר פעמים בלילה, יותר לכיוון של העשר. היום נבו שלנו כבר עוד מעט בן שנה וחצי, והוא ישן רצוף משבע בערב עד ארבע בבוקר, ואז מזגזג עוד שעתיים עד שש. אני מאמינה שזה עוד ילך וישתפר, לא לפני שזה ייהפך להרבה יותר גרוע. כי ככה זה עם ילדים: עולים ויורדים, מתקדמים ונסוגים. עוד יהיו שיניים, ואחים קטנים חדשים, וחום וכאב אוזניים ויום שבת עם טיול מרגש ואורחים שיביאו בלונים. עוד יהיו חיים שלמים, ובתוך המכלול הענק, הצבעוני והעשיר שלהם, השנה בה לא ישנו בלילות בגלל נבו תראה כמו פסיק קטן ואפרפר. פסיק קטן שתועד מילה במילה, יום אחרי יום, למען הדורות הבאים של ההורים שרוצים לישון בלילה.
>> לעמוד הפייסבוק "להיות הורים טובים" עשיתם לייק?