יש משהו מאוד לא אופטימי בלקלוט שאולי הצמד 'בן בכור' לא מתאים אצלכם ואולי צריך להתחיל לשנות את זה ל 'בן יחיד'. פשוט בן יחיד. נקודה. בלי פסיק.
ואני יודעת שאני רק בת 36. ואני יודעת שאנחנו כאילו רק בתחילת הדרך. ואני יודעת שהעולם השתנה וזה לא כמו פעם שהביאו ילדים מוקדם. כן, שמעתי כבר הכל. אני יודעת שאני נחשבת צעירה. שהכל עוד יכול להשתנות. שאולי זה יותר טוב הפרש גדול בין הילדים.
ועדיין, אני כבר בת 36. לא רק. עברתי כבר אי אילו עניינים ודברים.
אני מרגישה את זה.
הוא הבן היחיד שלי.
סימן מלמעלה?
כשהוא רק נולד, בעודו פצפון ורך, אמרתי לחברה שהודיעה לי שהיא מתחתנת שאני מאמינה שבחתונה שלה, שתוכננה אז לשמונה חודשים קדימה, אהיה בהריון שני. הרי לא כדאי לחכות יותר מדי אחרי הצלחה בטיפולי פוריות. צריך לנצל את ההזדמנות. לנצל את המומנטום. לתקתק שני ילדים בבת אחת כדי שיהיה פשוט יותר בעתיד.
אז בחתונה שלה לא הייתי בהריון. לא. וגם לא אחרי שנה. וגם לא אחרי שנתיים. ושלוש.
כשסבתא שלי הייתה בימיה האחרונים, עם כאבים איומים ומצוקה גדולה, היא אמרה לי "עכשיו תביאי לי בת". ואני הסתכלתי עליה בחיוך ועניתי "בטח, הא...". ככה. פשוט. בלי מחשבה מיוחדת.
עכשיו תביאי לי בת, היא אמרה לי. ואחרי יומיים היא נפטרה.
ואז חשבתי שזה הזמן. שאולי זה סימן. אני חייבת להגביר הילוך, להיכנס לטיפולים ברצינות, להיות מכוונת מטרה ולהביא ילד שני. בתקווה שזו תהיה בת. כדי שסבתא תסתכל עליי מלמעלה, תשלח לי נשיקה ותהיה מרוצה.
אבל זה לא קרה. הזמן עבר ועבר ועבר. והמשיך לעבור. וזה לא קרה.
ועכשיו הוא בן 5 פלוס, הגור אוצר המהמם שלי. הוא בן 5 פלוס וזה משתנה. לפעמים אני מסתכלת עליו ואני מאושרת שהוא בן יחיד. מקבל את כל תשומת הלב המגיעה לו, לא צריך להתחרות על האהבה לה הוא ראוי, לא צריך לחלוק בצעצועים ובמתנות, חי כמו מלך. אבל לפעמים אני מסתכלת עליו והלב שלי מתכווץ. מתכווץ מהמחשבות על כל הפעמים שראינו ילד או ילדה מהגן ברחוב והוא שאל אותי בלחישה "זה שלידו זה אח שלו הגדול?", או "זאת שהוא נותן לה יד, זאת אחותו?". מתכווץ מהמחשבות על כל הפעמים שהוא יילך לחברים שיש להם שניים, או שלושה, או שישה אחים. מתכווץ מהמחשבות על הפעמים שהוא ירצה חברה בת גילו בבית, מישהו לשחק איתו מחבואים, למשוך לו בשיער, לנעול אותו באמבטיה, להרביץ לו, לעצבן אותו, לריב איתו על הזמן בשירותים. ולא יהיה לו אחד כזה.
אבל אני מרגישה את זה.
הוא הבן היחיד שלי.
אבל היי, בוא'נה, לפחות תהיה לי זכות מלאה לא לחתום לו על שירות קרבי, כשיגיע הזמן! וגם זה סוג של יתרון.