זו השעה שלהן. שותפתי לחיים נשענת בנינוחות על הספה, ובתנו יונקת בהנאה בלתי נסתרת. אחת מהשעות היחידות ביום שבהן היא לא צריכה לדרוש את האוכל שלה: זוגתי מספקת לה אותו בחדווה. זו שעה שבה שתיהן מאטות את קצב הנשימה, ומתחילות להכין את עצמן ללילה, קטוע ומרוסק ככל שיהיה. זו שעה שהיא בלעדיי. ואני בלעדיה.
האם בקרוב אוכל לשלוח ידיים?
"דיברתי עם מישהו בעבודה שהבן שלו לא ישן בלילה", אני מספר לה באחד הערבים. "הם הלכו למומחה לשינה, אחד הגדולים בארץ, והוא הסביר להם שכל עוד הם מניקים את הילד לפני השינה ובמהלך הלילה, הוא לעולם לא יישן כמו שצריך. זה כמו לונה פארק בשבילו, הוא מתרגש ולא מצליח לישון".
אני לא טורח להזכיר שמדובר בילד שמבוגר מבתנו בשנה ושבעצם הוא לא יונק יותר, ומצליח לשכנע אותה שהגיע הזמן לגמול את מיקה מהנקה במהלך הלילה, אפילו שהחלטנו מראש לעשות את זה בעוד כמה חודשים.
אומנם גורו ההנקה שאימצנו לעצמנו במרכז ההורות מבקשת כל הזמן "שנזרום עם הילדה", אבל אני לא מוכן לזרום יותר לכיוונים האלה. זו התמודדות על נדל"ן יוקרתי שאני לא מוכן להפסיד בה. קודם גמילה בלילה, אחר כך נגמול אותה מהנקה ביום והשטח יהיה פנוי. בעוד שהיא תיהנה מתחליפים בבקבוק שיכולים לשלוח אותה לבית החולים, אני אוכל לשלוח ידיים.
הלילה הראשון פוצע אותנו. אחרי מספר דקות במיטה בתי מבקשת לאכול. אסור. גמרנו עם זה. היא מתחילה להתנשף בחוסר אמון. מבוהל, אני מנסה למנוע שנאה עתידית וממהר להרים אותה. אלא שההתנשפויות היו בעצם רק הכנה לבכי בלתי נשלט שהולך והמתעצם. מבטה הנעלב תובע ממני את מה ששייך לה בזכות. את הדבר היחיד שהורגלה לו. במקומו, היא מקבלת שורה של חיבוקים ונשיקות ומסעות בין הספה לחלון.
זה לא עוזר. הבכי חושף בפניי אמיתות על בתי, שביקשתי להתעלם מהן. לא הצלחתי למנוע ממנה את הפולניות, שמגיעה היישר מהצד שלי של המשפחה. "למה אתה עושה לי את זה? אתה הורג אותי. הורג אותי!", אני שומע את המילים מתוך הזעקות. בחדר השני זוגתי לא עומדת בזה ובוכה יחד איתה.
אם היה לי רעיון ברור מה לעשות במצב הזה, שכחתי אותו מזמן. אחד האבות שהכרנו בקורס ההכנה ללידה סיפר לי שבאמצע הלילה הוא מנסה להרגיע את בנו ליד החלון, ותוהה אם לא הגיע הזמן לפתוח אותו ולהשליך את התינוק המייבב הזה החוצה, שייגאל מייסוריו. אל תלך בכלל למקום הזה, תתרחק מהשמשה, אני פוקד על עצמי. את המחשבות שלי אני כמעט ולא מצליח לשמוע ברעש החד, שיכול היה לנסר קירות.
המשימה הושלמה, זוגתי רק שלי
אחרי שעה ארוכה הבכי הופך לסדרה של נשימות היסטריות, בלתי נגמרות. נושפת ומתנשפת, בתי מבהירה לי שחצינו קו. אין דרך חזרה מכאן. בגדתי בה, וביקשתי להשליט את הרצונות שלי עליה. היא, בתגובה, לא מתכוונת להפסיק להתנשף לעולם. אבל הדקות עוברות, ולפתע אני מגלה שהבת שלי ישנה על כתפי. על הפנים שלה אני לא מצליח לזהות שלווה, אבל אולי זו התמוטטות העצבים שלי שמסתירה אותה.
בלילה שלאחר מכן אנחנו מנסים לרפא את עצמנו, ומחליטים להתמודד איתה ביחד. הפעם היא שוכבת במיטה, ואנחנו מנסים להרגיע במילים. "אנחנו כאן", שנינו אומרים לה. "אנחנו מאוד אוהבים אותך. לילה טוב, הגיע הזמן לישון". היא צוחקת. בעיה. לא הכנו עוד משפטים מנצחים.
בלית ברירה זוגתי מתחילה לזמזם בספרדית שיר בן שורה אחת: "La mar estaba serena". היכולות ההיפנוטיות של השיר על בתנו כבר הוכחו במקרים שונים, ועכשיו זה הזמן החשוב מכל. אנחנו שרים לה אותו בעדינות, משנים כל פעם מעט את האינטונציה. אחד מאיתנו נח כל כמה בתים, כדי לאסוף כוח. איזה כוח יש לשיר הזה, אני מהרהר בזמן שמיקה מתחילה למצמץ.
אחרי חצי שעה אני מתעורר בבהלה על הכיסא שליד המיטה. לידי, בתי ממשיכה לצחוק להוריה. "עזוב", אומרת לי זוגתי. "לך לישון. אני כבר ארדים אותה", והיא ממשיכה לשיר בדבקות ובאמונה שלמה שתינוקות באמת לומדים להירדם בכוחות עצמם. זה רק מרגיע אותה, אני משכנע את עצמי. היא יכולה להתמודד רק עם ילד אחד בכל פעם. לולא הייתי עייף, ודאי הייתי מתמלא רגשות אשם. במקום, אני מקפץ בשמחה למטה ומתכסה.
יום לאחר מכן קורה הבלתי יאומן. התקדמות. השכבה במיטה, כמה משפטים שהוכנו מראש, ליטופים קלים והירדמות. פלא השינה הגיע למעוננו. אנחנו מחייכים אחד לשני. אני מנצל את ההזדמנות לטפוח לעצמי על השכם. המשימה הושלמה. היא רק שלי.
אני מתקרב לזוגתי בחיוך, מפשיר את מבטי הזימה שהקפאתי לפני זמן לא רב. היא מחבקת אותי ברוך. "תודה שעשית את זה", היא לוחשת. ובזמן שאני מהרהר במה שיכול להיות, היא נרדמת על הכתף שלי.