בעוד שביומיום, אנשים נוטים לשווק אותי בתור אדם פתוח, מלא ביטחון עצמי ואחד כזה שמסוגל להשתחרר ולפזז אפילו בישיבות עבודה חשובות – זה נראה לי כמו אתגר שאין מצב שאעמוד בו. אבל הגעגוע הגדול לריקוד הכניע אותי. כאחת שרקדה מגיל צעיר ועד גיל 17 לערך, התשוקה שוב לשחק אותה בג'ז, בלט ומחול מודרני כבשה אותי והלכתי לשיעור ניסיון בדבר הכה נשי הזה שנקרא "ריקוד החיים". איך היה? האם השתחררתי? וכמה באמת שורפים? הנה כל הפרטים.
נתחיל בהיסטוריה: הכול התחיל לפני 6 שנים לאחר ששירה רובינס, בעלת קליניקה להומיאופתיה, נפרדה מבעלה. תוך כדי הגירושים, היא החליטה לחזור לעולם הריקוד כדי להביע פורקן, לנוע עם הגוף ולהשתחרר. רובינס הצטרפה לסטודיו לריקוד, ולאחר תקופה קצרה ניגשה אליה בעלת הסטודיו וסילקה אותה, תוך טענה ששירה הולכת להיות המתחרה שלה. רובינס לא הבינה מאיפה בא לבעלת הסטודיו הרעיון המגוחך הזה, אבל לאחר שבוע שלם של "אבל" בו לא יכלה לרקוד, עודדה אותה גיסתה ואמרה לה שהיא צריכה להבין את האמירה של בעלת הסטודיו, ושהיא חייבת לעשות את מה שבוער בה באמת וזה לרקוד.
שנה חלפה, ושירה עבירה שיעור ריקוד לבנות המושב שלה, אליו הגיעו 15 בנות, בעקבותיו הן ביקשו להתחיל לרקוד פעם בשבוע. אז עוד לא היה מוזיקה, לא מערכי שיעור כלום. הן החליטו שנפגשות אחת לשבוע בשביל החוויה והשחרור. השמועה התחילה להתפשט, הבנות הזמינו את חברותיהן, הקבוצות גדלו לאט לאט ושירה התחילה להוריד בשעות העבודה בקליניקה והתמקדה יותר בשיטת האימון החדשה, לה גם קרא lifeDance.. לפני כשנתיים היא גם קיבלה סימן רשום ישראלי והכרה אקדמאית, והיום היא מכשירה מדריכות בסמינר הקיבוצים. כיום יש כבר 20 קבוצות בכל הארץ והצעות נוספות לפתיחת קבוצות חדשות מתקבלות בכל יום.
חמודה, אני לא מאלתרת. תשכחי מזה
ואז זה התחיל: כל שיר למעשה מדגים סגנון ריקוד אחר: תנועות בלט, ג'אז, הודי, היפ הופ, פלמנקו, אפריקאי, ג'ייב, לטיני, מודרני ועוד, כשכל אלה מועברים בהנחיה ובהדגמה של המדריכה. פתאום קלטתי איך הרקדנית הפנימית התגעגעה לזה ועפתי על עצמי. השירים קצרים ומקפיצים, ולגמרי מכניסים אותך לאווירה הנכונה. וכשהמדריכה אמרה "פה דה בורה", מצאתי את עצמי שוב בכיתה ז', שולטת בחומר.
אלא שאז, כעבור כ-45 דקות של ריקוד, לינה ביקשה מאתנו לבצע ריקוד חופשי. "לרקוד עד אובדן החושים". כל אחת עם עצמה, והוסיפה לנו גם גומייה לחיזוק השרירים ולשדרוג החוויה. בהמשך גם נפתחה מסיבת אפטר פארטי עצבנית שבה כל אחת עשתה קרחנה. כדי לעזור לנו להיכנס לאווירה, לינה כיבתה את האורות (תודה לאל!). בהתחלה עמדתי כמו נר ונענעתי ישבן לכאן ולכאן. מדי פעם פקחתי עיניים וראיתי להפתעתי שאני היחידה ששמה על מישהו. כל אחת רקדה עם עצמה בלי בושה. אז עצמתי את עיניי שוב, והתחלתי להזיז גם את הידיים, ואת הרגליים ואת הראש. קשה לומר שהשתחררתי בטירוף שלי, אבל לחלוטין התחלתי לחוש יותר בנוח בעור של עצמי. איזה יופי של תיקון, הא? אף פעם לא באמת קניתי את המושג הלעוס "העצמה נשית" שמשווקים אותו בכל חור. אבל באותו רגע הרגשתי מה זה אומר.
ובכל זאת, מה ההבדל מזומבה?
מי שרוצה לרקוד היום, ודאי שמעה על זומבה, אימון שהצליח לעשות לעצמו יופי של יחסי ציבור בשוק במיוחד לאור שריפת הקלוריות הנאה לרקע צלילי הלטינו. יש לא מעט מכורות אליו, וקשה שלא להתייחס אליו כשמדברים על ריקוד החיים, שעוסק גם הוא בריקוד ובאימון פיטנס. אך כמי שהייתה בשיעור של שירה ובזומבה, אפשר לומר שההבדל הוא ענק, למרות שבשניהם מפזזים כל הדרך, והאימון הוא על טהרת ריקוד נטו. "זומבה מבוסס על ריקודים לטיניים, הבסיס שלו הוא אירובי, ויצא מתוך חדרי הכושר", מסבירה רובינס. "הוא בהחלט מבוסס קלוריות, אבל אין בו דגש על הרמה הרגשית, המנטלית והחיבור לרמה הפיזית".
כמו כן, בזומבה יש גם נשים וגם גברים ואילו LifeDance השיעור מיועד לנשים בלבד. "יש דגש גדול על החימום והגמישות - מה שאין בזומבה, ובגלל זה השיעור הוא שעה ורבע, כיון שנותנים דגש על החימום בהתחלה וגמישות בסוף".
למה רק נשים? "על אף שגברים מביעים עניין כל הזמן ומנסים לגשש לגבי קבוצות חדשות שיתאימו גם להן. - זה לא רלוונטי כיוון שזהו שיעור מאד נשי, פיזית ורגשית. ברגע שיש גבר בשיעור, הנשים מרגישות שבוחנים אותן ומודדים אותן והן לא לוקחות את הגוף שלהן לקצה, לא מקבלות את הגוף שלהן, וכל המטרה של לקיחת הגוף אל מקסימום היכולת, קבלה עצמית, חוויה פנימית של שמחה ללא שפיטה או ביקורת תתפספס. בנוסף יש לנו קבוצות מעורבות של נשים דתיות וחילוניות - ולכן זה ממש לא בא בחשבון.
בשורה התחתונה: מי שמחפשת לשרוף קלוריות ולהתחטב נטו כמה שיותר מהר, ייתכן ולא תמצא את עצמה כאן. מדובר באמת בחוויה אחרת, רגשית יותר ובהחלט מהנה. כמי שעושה ספינינג אינטנסיבי ומיוזע - על אף שיצאתי הרבה פחות מיוזעת ובדופק נמוך בהחלט מהאופניים, היה כאן משהו מרענן בלבוא, לרקוד, לנוע, ולהשתחרר. זאת כנראה גם הסיבה שמרבית הנשים כבר חצו את גילאי ה-20 וה-30. הן רוצות מקום לעצמן, של פאן, של אישה, ועל הדרך גם להזיע. יופי של שיטה לפירוק עצבים ולהעלאת הרוח הנשית. וגם המצאה ישראלית, אז קבלי שאפו.
לפרטים נוספים: האתר הרשמי של ריקוד החיים
>> המגהצת מעלה דופק: מוצרים למתאמנת הצעירה
>> "כך התמכרתי לזומבה"
>> כמה קלוריות שורפים בריקודי כושר?