למרות הקושי, ידעתי שזהו, עשיתי את זה. מעכשיו הכל תלוי רק בי. כשאתה על אופניים, תמיד יש סיכוי שמשהו ישתבש: תאונה, נפילה, פאנצ'ר או כל כשל מרגיז אחר. כשהדבר היחיד שעלול להישבר זה רק הרוח שלך, אתה רגוע. רוח לא נשברת ברגעים כאלה.
רצתי בקצב פנטסטי, אולי אפילו מהר מדי (4:20 דקות לקילומטר), והייתי בעננים. אבל ידעתי שלשדים יש סבלנות, שהם לא נוהגים להתעורר בשליש הראשון של הריצה. בשליש הריצה השני (ישנם באילת שלושה סיבובי ריצה) באמת הגיע המשבר. לא הייתי מסוגל להכניס כלום לפה, אנרגיית הגוף שלי אזלה*, וסבלתי מירידה משמעותית ביכולת. כן, השדים הופיעו, עם כל חבילת התופינים הידועה: חולשה, כבדות, סבל ואפילו אומללות.
אתה מושך קילומטר, ועוד אחד, בלסת חשוקה, הגוף שלך כבוי, ובשלב זה רק הנפש רצה, מושכת אחריה גוש בשר שאיבד כל חדוות ריצה. בקצה המרינה של אילת, במקום חשוך ומרוחק מהקהל, עצרתי לרגע. הלכתי כמה רגעים, אמרתי לעצמי מלים שסביר שהייתי אומר לכל טריאתלט ברגע כזה, נשמתי עמוק והמשכתי לרוץ. רצתי, כאילו ריצה היא סם החיים שלי.
הגוף כיבה את עצמו
בתחילת שליש הריצה האחרון לקחתי בכוח ג'ל אנרגיה, למרות מחאות מערכת העיכול, עם הרבה מאוד מים וכדור מלח**. יחד עם הג'ל ביצעתי לגוף מין "התחל מחדש", ובאורח פלאי, כמין נס רפואי, כמו נוריתי מתוך תותח. ובכל צעד הגברתי מהירות, הייתי רוח מרחפת, נטולת כל גוף או מכאוב. חייכתי למעודדים, חילקתי כיפים לילדים, הרמתי את הראש וכמו נגחתי בעננים, והייתי מאושר. זה ברור: לקו הסיום אגיע ברוח סערה!
בכניסה למשפך הסיום פגשתי את המשפחה האהובה שלי. החזקתי את כפות ידי הילדים שלי ורצתי איתם פנימה, אל שרוול הסיום, לכיוון שטיח קו הסיום המואר. המונים עודדו אותנו בקריאות רמות, מימין ומשמאל. הייתי גאה ונרגש. שניה לפני קו הסיום חשבתי, אולי, להניף את הילדים לאוויר, אבל לא הייתי בטוח שיש לי את הכח. פחדתי שהם ייפלו לי מהידיים.
"תניפו ידיים גבוה", צעקתי להם, וכך חצינו את הקו, לקול תקתוקי אינספור מצלמות. גברת חביבה הניחה על צווארי מדליה כבדה, עליה מופיעות בהבלטה הספרות 226***, ופרסה עליי שמיכת כסף גדולה, לצורך חימום הגוף. "אני לא צריך", אמרתי לה, "לא קר לי".
חצי שעה מאוחר יותר, בגוף רועד ובשיניים נוקשות מקור, החלטתי לסחוב את עצמי לבית המלון. בחדר התרחש דבר מוזר - עברתי מעין shutdown טוטאלי. המערכת כאילו כיבתה את עצמה, נשכבתי על המיטה ונעלמתי עד לשלוש לפנות בוקר. כשפתחתי עיניים, התחושה הייתה שלא קמתי משינה, אלא כאילו שבתי לחיים. התיישבתי במיטה וראיתי שאני עדיין עם בגדי הריצה, עם המספר והמדליה, ובנדנה על הצוואר. פשטתי את הבגדים ונכנסתי למקלחת. אני חי, חייכתי לעצמי, יותר חי מאשר הייתי אי פעם.
הזמן הטוב ביותר לשתול עץ היה לפני 20 שנה", אומר פתגם סיני יפה, "הזמן השני הטוב ביותר הוא עכשיו". לפני 20 שנה, לצערי, לא שתלתי שום עץ. בלילה המוטרף הזה, במקלחת, כשעל הידיים והרגליים מקועקעים מספר המתחרה שלי, הרגשתי ששתלתי עץ קטן.
עוד ב-mako בריאות:
>> משהקים בלי הפסקה? כך תעצרו אותם אחת ולתמיד
>> מתי המציאו את הקונדום? ההיסטוריה של אמצעי המניעה
>> כל מה שרציתם לדעת על פריצות דיסק
מאז אותו יום, החל השתיל הקטן לצמוח, ולהפוך לעץ חדש, ולאחרונה אף החל לתת פירות.
"אם אתה רוצה לרוץ, תרוץ למרחק מייל אחד", אמר פעם אמיל זטופק, רץ המרתונים הנודע שזכה לכינוי "הקטר הצ'כי", "אם אתה רוצה לחוות חיים אחרים – תרוץ מרתון". כרץ, וכמאמן, אני מאמין מושבע במטרות גדולות. ריצה בשביל הכיף בפארק זה נחמד, בשביל מי שכבר יש לו מספיק פירות על העצים. מבחינתי, בכל רגע נתון אתה חייב לתכנן את המטרה הבאה שלך. להסתכל הכי רחוק שאתה יכול, להוסיף לזה עוד 30%, ושם להציב את המטרה. בריצה, ברכיבה, בקריירה, בחיי המשפחה. כי אנשים רגילים מסוגלים לעשות דברים בלתי רגילים. גם אתם יכולים!
כדאי שתכירו
* אנרגיה – תחרויות סיבולת הן בראש ובראשונה אתגר אנרגטי מורכב. שמעתם פעם על ה"קיר" המפורסם? את הקיר פוגשים כאשר מאגר הגליקוגן, "מחסן" האנרגיה שמצוי בשרירים ובכבד, מתדלדל או נגמר, והגוף מתחיל להפיק אנרגיה מתאי השומן – תהליך מורכב ואיטי, שגורם לירידה דרמטית ביכולת עד כדי פרישה מהמרוץ. את מחסני הגליקוגן ניתן להגדיל באמצעות אימוני סיבולת ותזונה מתאימה. בזמן תחרות סיבולת עצימה חייב המתמודד לצרוך בכל שעה לפחות 150 קלוריות זמינות, לרוב באמצעות ג'לים כמו HIGH5 המוצלחים או GU ואחרים. הקטע הוא שיכולת ספיגת הגלוקוז במעי עומדת על כ-60 גרם לשעה (240 קלוריות), וככל שהפעילות הגופנית נמשכת, כך פחות ופחות מסוגל הספורטאי לספוג קלוריות ולעכל מוצקים. מסיבה זו צריך הספורטאי לצרוך מזון במנות קטנות, בתכיפות רבה, עם דגש על פחמימות פשוטות וקלות לעיכול, עם מינימום שומנים.
** ג'ל אנרגיה ומים עם כדור מלח – שמירה על מאזן הנוזלים והמלחים בגוף היא דבר קריטי בזמן פעילות גופנית. ספורטאי עלול להגיע להתייבשות, אפילו חלקית, די בנקל, וכשזה קורה היכולת הגופנית צונחת, ולרוב הירידה ביכולת מלווה בבחילות ובחולשה. את ג'ל האנרגיה יש לצרוך יחד עם כמות מספקת של נוזלים, שכן מדובר במזון מרוכז מאוד שמצריך נוזלים רבים שיסייעו במלאכת הפירוק. כמו כן, כאשר הרץ מיובש, הסחוסים בגוף משוועים ללחות ועלולים להיסדק, ובמקרה כזה סיכויי הפציעה עולים באופן ניכר (מניסיון).
לצד זה, עם צריכת מים או איזוטון בזמן פעילות גופנית, יש להקפיד ולשמור גם על מאזן המלחים בגוף, לרוב באמצעות נטילת כדור מלח (אחת לשעה, בעיקר בימים חמים. אני ממליץ על מוצר בשם saltstick). במהלך פעילות סיבולת, בשל ההזעה המרובה, ישנה ירידה חדה בריכוז הנתרן בגוף, וצריכה מוגברת של מים עלולה להסתיים בהרעלת מים. הרעלת מים עלולה להיות מסוכנת אפילו יותר מהתייבשות!
*** 226 – מספר הקילומטרים הכולל שגומע איש הברזל בתחרות: 3.8 קילומטרים שחיה, 180 קילומטר רכיבה, 42.2 קילומטר ריצה. בתחרות חצי איש ברזל גומע המתמודד 113 קילומטר, וזהו המספר שיופיע על המדליה שלו. ריצת אולטרה, בהגדרה, היא כל ריצה שעולה על 42.2 קילומטר, כלומר מעבר למרתון קלאסי. בריצת אולטרה מומלץ להצטייד במידת נעליים גדולה במספר מהמידה הרגילה, כי הלחץ על ציפורני הרגליים הולך וגדל, ולבחור בנעלי ריצה שמתאימות למרחקים ארוכים: NEWTON, HOKA ואחרות. אמריקאי בשם ג'יימס לורנס ("איירון קאובוי") רשם לאחרונה שיא גינס דמיוני: הוא השלים 50 איירונמנים ב-50 ימים רצופים, ברחבי ארה"ב. כלומר: השלים 190 קילומטר של שחייה, 9,000 ק"מ של רכיבה ו-2,110 קילומטר של ריצה. מטורף!
עמוס שביט הוא טריאתלט, רץ אולטרה, מאמן אישי, נטורופת מוסמך, איש תקשורת ומרצה בנושא פריצת גבולות והשגת מטרות גדולות מהחיים. להצטרפות ולתיאום הרצאה
בטור הקודם: הדרך אל האושר רצופה אינטרוואלים