איפה תפסו אותך האזעקות בשבעה באוקטובר?
"בשישי בלילה חזרנו מפסטיבל וולנס ובריאות בחוף נחשולים בצפון. היינו אמורים להישאר שם גם בשבת, אבל בגלל שהילדים היו בבית חזרנו קודם ומזל שכך. בבוקר התחילו האזעקות המטורפות. בגלל שיש לנו ברים בעיר, היו לנו לא מעט חברים ועובדים שהיו במסיבה - אז התחילו טלפונים והרבה הסתמסויות בקבוצות הוואטסאפ. היינו בשוק טוטאלי, לא הבנו מה קורה שם ומה גודל האסון".
איזה סיפור אנושי הכי נכנס לך ללב ומלווה אותך מאז?
"יש לא מעט כאלה. אנשים רוצים להנציח את יקיריהם שנפלו בקרב בקיבוצים ובנובה, ויש סיפורים כל כך עצובים וסיפורי גבורה שאי אפשר להאמין שאנשים עברו. לפני שבעה באוקטובר לא ידעתי כמה פעמים הלב יכול להישבר. הסיפור שממש נגע לליבי היה סיפורו של הזמר והיוצר דניאל וייס, שאיבד את הוריו בקיבוץ בארי והוא מנציח אותם דרך שירה. הוא חזר לבית הוריו השרוף, הוציא את הגיטרה, והביצוע שלו לא השאיר עין יבשה. אנחנו הגענו לנחם אותו ויצאנו מחוזקים ממנו. פשוט היה מדהים לראות את הנשמה שלו יוצאת אלינו. היה כל כך סוריאליסטי לראות אותו מנגן בפסנתר על הריסות בית הוריו ולשמוע אותו שר שירים על עתיד ותקווה. מעורר השראה".
מה הדבר שהכי מרגיע אותך בימים אלה?
"יש לנו חמ"ל של ענבל, שבו מכינים אלפי חלות שניצל בימי שישי בבוקר במטבח בתל אביב, והן מגיעות לאלפי יחידות ולוחמים, מצפון ועד דרום. אני גם בקשר עם קצינות ת"ש, וכשהן צריכות משהו אני דואגת לארגן ונוסעת פיזית לבסיסים. לפחות פעמיים בשבוע. היכולת לתת משהו לאנשים הגיבורים האלה ששמו את החיים שלהם בהולד ומקריבים את חייהם עבורנו מרגיעה אותי".
האם המלחמה השפיעה על הרגלי התזונה שלך?
"כמו כולם, גם אני חטפתי בומבה וכאפה של החיים. הייתי בשוק של החיים בשבועיים הראשונים. לא ישנתי, לא תפקדתי, נכנסתי למוד מלחמה על אוטומט, העליתי פוסטים של הסברה, המון חמ"לים של עזרה לאזרחים מהעוטף, למשפחות מפונות, לחיילים פצועים, ביקורים בבתי חולים, ניחום אבלים, המון עזרה במטה חטופים, נסיעות לעוטף לאזור המסיבה. נכנסתי להארדקור של העניין. אוכל ותזונה לא היו במודע ולא בתת מודע שלי. שכחתי מי אני ומה אני. אוכל היה כדי להמשיך לתפקד. כל מה שבניתי והקפדתי עליו פשוט נעלם במשך שלושה חודשים. בחודש האחרון הרגשתי שזה משפיע עליי פיזית, שאני עייפה, שהפנים לא נראות טוב, שאין לי אנרגיה, והתחלתי לחזור לתפריט מסודר, לאכילה נקייה מאוזנת עם התמקדות בחלבון וסדר יום של שלוש ארוחות וארוחת ביניים".
איזה ציוד יש לך בממ"ד?
"הממ"ד הוא החדר של הבן שלי אביב. יש לו מיטה, שולחן מחשב וארון, אז כשאנחנו בממ"ד אנחנו בעיקר יושבים על המיטה ומדברים. מחכים שיעבור הזעם".
האם את מצליחה להקפיד על פעילות ספורטיבית בימים אלה?
"בימים מורכבים אלה הוצאתי אפליקציית כושר שעבדתי עליה שנה שלמה – 'הקומנדו של אירה'. זוהי אפליקציית כושר לנשים של אימונים לפי רמות ודרגות קושי - ממתחילות ממש למתקדמות. יש בה סוגי אימון רבים והיא מחולקת לפי ימים שאת רוצה להתאמן וגם מזכירה לך מתי יש אימון, אז בעזרתה הצלחתי להתאפס על שגרת האימונים ולשמור על כושר בתקופה המאתגרת הזאת".
מה הכי מקשה עלייך לישון בלילה?
"חוסר הוודאות של מה יהיה עם המלחמה ועם החטופים. החששות לגבי החיילים - מה עובר עליהם בחורף הקשה בעזה, החרדה של הפיגועים האחרונים בארץ".
האם לקחת חלק בפעילות התנדבותית כלשהי?
"וואוו. נגעת בנקודה הכי חשובה לי בתקופה האחרונה. במהלך המלחמה הזאת גיליתי עד כמה אני אוהבת להתנדב, להפיק, ליצור ולתת. אני חושבת שאין בסיס שלא הגענו לעשות בו על האש, הבאנו מטפלים, פיזיותרפיסטים, ספרים, דיג'יי שיעשו שמח. כל פעם זה גדל ועוד בסיסים שמעו על היוזמה וקיבלתי פניות מבסיסים רחוקים. הייתי חוזרת הביתה עם סיפוק אדיר - ככל שאתה נותן יותר אתה מקבל פי כמה יותר. זאת הרגשה מדהימה לראות אותם שמחים, שבעים ומאושרים".