ערב אחד לפני חמישה חודשים עברתי תאונת דרכים קשה. בדרך לאירוע הספינינג הגדול של קיץ 2017 התנגשתי בעוצמה עם הווספה שלי ברכב חולף. למרתון הספינינג כבר לא הגעתי, ובמקום זאת קיבלתי רשימת דיאגנוזות שירחיקו מאוד גם את מרתון הספינינג הבא: שבר בשוק ימין (פתוח יפה כזה, עם העצם בחוץ ומדמם), שני שברים נוספים ברגל, סדק בצלע, שבר בשורש כף היד, חתכים, שריטות וצלקות בגוף וגם בנפש.
בתור מאמנת כושר אני מתרוצצת כל היום בין אימונים בפארק להחלפת בגדים צבעוניים, בחינת הקוביות בבטן ושמירה על התזונה שלי. כל זאת בידיעה שאני מושכת תשומת לב. זה המקצוע. מאותו היום הצבעים והריבועים כבר לא מעניינים, אני מרגישה שמשהו אחר בי מושך היום את תשומת הלב - הצלקות, הצליעה, הקביים. הבנתי שאת המסר שלי מתקופת הפציעה אני חייבת לשתף.
אני נמנית עם אותם אנשים מעצבנים שאומרים שהם "לא מרגישים שהם הולכים לעבודה בכלל", ש"זו זכות לעבוד במה שאתה הכי אוהב". מאלו שכל היום מסתובבים בלבוש ספורטיבי, עם אנרגיות גבוהות, חיוך מאוזן לאוזן, מבסוטים על החיים: פותחים בריצת בוקר, פוגשים מתאמנים לאימון, קופצת לארוחת צהריים עם הבויפרנד, ושוב סבב אימוני ערב – מושלם. עד ש... בום! הגיעה תאונת הדרכים שלי – רגע אחד אני מודדת בגדים צבעוניים, רגע אחר אני מרוחה על האספלט מדממת כשעובר אורח שם לי חוסם עורקים. מרגע זה שגרת החיים השתנתה ללא הכר – ריצת הבוקר הוחלפה בניסיון של הנחת כף הרגל על הרצפה במשך שעות. מאימוני כושר עם המתאמנים שלי לסמסים וביקורים מהם כשהם דואגים ושואלים כל הזמן לשלומי. מארוחת צהריים עם החבר לטיפולי פיזיותרפיה עם איילת. ופתאום אני מבינה שעוד בום – הפכתי סיעודית.
לקום מהספה שווה ערך לחצי מרתון
אחרי שקצת ירדה ההשפעה של ההרדמה מהניתוח החלטתי שאני הולכת לנצח את השיקום. החלטה שהיא לגמרי של הראש, כי כרגע הגוף שבור, מרוסק ולא יכול לזוז. התחלתי לדבר אל עצמי באופן יומיומי, שיננתי משפטים כמו: קבלי את עצמך כמו שאת, מה שלא הורג מחשל, ועוד קלישאות, הפכתי אובססיבית וצפיתי בסרטונים של אנשים שעברו פציעות דומות לשלי. ובעיקר התחלתי להציב לעצמי מטרות קטנות לאורך השיקום, כשאני מתעקשת להיות הכי עצמאית בנכות שלי. צריך להבין, בשלב הזה לקום מהספה למטבח היה שווה ערך לחצי מרתון, לפשוט את הברך השתווה לאלף סקוואטים, פעולות פשוטות שאתה פשוט לא סופר הופכות לאתגר קשה מנשוא. אבל לא נתתי לאף אחד, גם לא לעצמי, סיבות לרחם עלי ולהגיד שאני לא יכולה, כי בתוכי ידעתי שאני מסוגלת להכול - הכול למעשה בשליטתי: קצב ההחלמה, החיוניות, האנרגיה שלי ואפילו שמחת החיים. החודשים הקרובים ייראו בדיוק כפי שאצייר אותם.
אם החלטתי שאני יוצאת מזה והכול בשליטתי – אז למה לא לתעד את זה? אולי ההחלטה המופרעת וההזויה ביותר, אבל ללא ספק גם הטובה ביותר שקיבלתי היא שהתחלתי לשתף את העוקבים שלי בכל שלב בשיקום – אשפוז, פיזיותרפיה, דיקור, הידרותרפיה, הורדת תפרים, הסרת הגבס, חשיפת הצלקות וגם אלה הנפשיות. כל מה שחוויתי היה שם בחוץ, ללא פילטרים, הכי חשוף שלי, כי מאמן הוא דמות קצת מיתית. מול המתאמנים המילה שלו היא סלע – המתאמן הוא לגמרי חומר בידיים שלי. ככזה הוא סומך עלי ובוטח בי לחלוטין. האם עכשיו שהגוף שבור הפסקתי להיות מאמנת? Hell no.
במשך חמישה חודשי שיקום ארוכים אני חושבת על העתיד לבוא, שואלת את עצמי מה יהיה אחרי הפציעה, מתי אחזור לעצמי וליכולות שלי. כשאני שוקעת לתוך עצמי ולמחשבות שלי אני מקבלת סמס מחבר יקר: "שמעת על הפציעה של גורדון הייוורד?". אני מופתעת מהשאלה ונזכרת בתמונה שראיתי אתמול – שחקן הכדורסל המדהים שובר את הקרסול שלו במשחק פתיחת העונה. "כן" קצר ולקוני אני עונה לו. הוא מתעקש – "ראית מה קובי בראיינט כתב לו?". אני קוראת את ההקדשה של בראיינט לחבר שלו ופתאום אני מתמלאת בהשראה: עצירה או תקלה בדרך אינן הסוף, הן גם לא מחזירות אותך להתחלה, הן בונות אותך מחדש טוב יותר וחזק יותר. הן מזכירות לך איפה התחלת ולאן הגעת. הפרספקטיבה הזאת גורמת לך לרצות לטרוף את החיים. אני מבינה שהגישה שבחרתי היא האמיצה. פייר, התרגשתי.
עוד ב-mako בריאות:
>> כמה פעמים ביום אתם אמורים לעשות פיפי?
>> הבטן מתנפחת אחרי האוכל? תנסו את הדבר הבא
>> 5 מזונות אנטי אייג'ינג שאתם חייבים להוסיף לתפריט
לחבק את ההזדמנויות באהבה
קצת אירוני שאנחנו צריכים שמשהו יקרה כדי שנעריך את מה שיש לנו, את מה שהשגנו, עם שגרת החיים הכול הופך ללגיטימי. אנחנו שוכחים כבר כמה מורכבים סקווט וקילומטר ריצה. כל פציעה היא כמו נפילה עסקית שממנה אפשר או לגדול או ליפול. אפשר להתחזק ואפשר להתרסק. אני בחרתי להסתכל על הפציעה שלי כהזדמנות להיזכר במה שכבר הספקתי לשכוח. כהזדמנות לנצל את הפציעה ולנתב אותה למשהו שיכול לקדם אותי וללמד אותי. ואני חושבת שניצבות בחיינו הזדמנויות, והאתגר הוא להשכיל לחבק אותן באהבה.
בעוד שהרופאים מצדם ציירו תמונה אחרת: ״תוך 6-3 חודשים את תלכי כמו שצריך״, ״תוך שנה אולי תחזרי לרוץ״. ציירתי את התמונה שלי – ב-21 בחודש אני מתכוונת להשתתף במרתון תל אביב ולרוץ בו 10 קילומטרים, במאי חצי מרתון ובאוקטובר מרתון. מחשבה יוצרת מציאות.