_b.jpg "פלאפל (צילום: stock_xchng)")
כשקניתי את גרגירי החומוס הקטנטנים במשתלה בפאתי שפרעם לא היו לי ציפיות גדולות. בשנה שעברה החומוסים שזרעתי לא הצליחו מי יודע מה, ואני קצת התייאשתי מהם. ממילא כמויות החומוסים שאני צורך הן כל-כך גדולות, שצריך לזרוע כבר כמה דונמים. השנה החלטתי לזרוע אותם בין שתילי הקיווי, בטראסה עם הרבה שמש, ותאמינו או לא - בלי השקיה. עשיתי לעצמי ניסוי קטן בחקלאות בעל, השקיה במי גשמים בלבד.
הזרעים נבטו במהלך האביב, וגדלו נפלא. לאט-לאט יצאו להם החומוסים מכוסים בתרמילים ירקרקים. החומוסים הירוקים התגלו לא פחות טובים מאדממה, פולי הסויה הטריים, ואני פיתחתי לי מסורת בוקר קטנה של נשנוש קטניות. אבל הקיץ בא, והחומוס הצהיב והתייבש על גבעוליו. שכחתי ממנו. אבל אתמול עברתי שם בדרך לשתילי הפטל, והבנתי שהגיעה העת לאסוף את היבול שנותר. עמדתי לי ככה בשמש, במכנסיים קצרים משלומפרים ובכובע מסמורטט, וקוששתי חומוסים. אחרי שעה הצטבר לי בקערה הקטנה משהו כמו קילוגרם אחד. לא נשארו הרבה אחרי הנשנושים שלי בתחילת העונה, אבל המעט שהיה עשה לי שמחה לא קטנה. מיהרתי להשרות אותם במים, וראיתי איך הם שותים בצמא ומתנפחים כאילו הם בהיריון מזורז.
מתכון: פלאפל ירוק
מתכון: פלאפל טלה
מתכון: פלאפל דגים
היום אמורים להגיע אליי כמה עיתונאים הולנדים שעושים כתבות אוכל על ישראל, מלווים כמובן במישהו ממשרד התיירות. וכשחשבתי מה אכין להם כדי להראות את פלאי הקולינריה המקומית, משכו החומוסים ששחו במים את עיניי.
קצת נמאס מחומוס, האמת, אולי מפני שהוא עבר הזניה עיתונאית לא קטנה. כל סלבריטאי משומש מרואיין על החומוסייה שהוא אוהב, העיתונים מלאים בכתבות תחקיר פסאודו-מעמיקות על החומוס של האבו הזה ושל האבו ההוא, שמנכסות לממרח יומיומי סגולות של פולחן לאומי. בזמן האחרון החמיר העניין עוד יותר, משום שבזמן המיתון מתעקשים בעיתונות להראות שאפשר לאכול לא רע ב-15 שקלים. חומוס הוא מוצר זול, שמתאים מאין כמוהו למשבר כלכלי, ושהפך בשל כך לנושא דגל הגסטרונומיה המוניטרית.
כדי להסדיר את העניין באופן סופי, אגיד רק שחומוס אוכלים הכי קרוב למקום שבו אתה נמצא - ליד הבית. ההבדלים בין החומוסים השונים נובעים מסוג הגרגירים, מאיכות הטחינה, ממיץ הלימון וממי הבישול - אין פה תורה גדולה. אבל מגרגירי החומוס לא עושים רק חומוס או מסבחה; עושים גם גונדי פרסי, תבשילים עם טלה, וכמובן פלאפל.
עכשיו כבר ידעתי שאכין לכבוד ההולנדים משהו מחומוס, ולו רק משום שהגרגירים שחו לי על השיש במטבח, תפוחים ממים וממתינים בציפייה דרוכה. הייתי אמור לדבר עם ההולנדים על "מטבח ישראלי מהו", והיה ברור שלא יעלה על הדעת להכין תבשיל חורפי וכבד. רציתי אוכל קל, שאפשר לקחת בין האצבעות, לדחוף לגרון ולהמשיך בשיחה.
מבטי הצטלב עם מטחנות הבשר הוותיקות שתלויות על קירות המטבח שלי. אחת של סבתא מצד אבא והשנייה של אמי היקרה. המטחנות האלה הפכו למוצגי מוזיאונים. בשר לקבב אני קוצץ בעזרת סכין גדולה. אבל עכשיו, כמה שעות לפני שההולנדים מגיעים, הבנתי שאני הולך לטחון בהן את החומוסים שגידלתי, ולהכין פלאפל ציוני-פלסטיני, דו-קיומי ממש. כזה שידגים נהדר את ההשפעה הערבית על המטבח הישראלי החדש.
קטפתי לי צרור נענע ענק, קצצתי בצל, קילפתי שום וטחנתי את הכול יחד עם גרגירי החומוס, עד שקיבלתי עיסה ריחנית במיוחד. ההולנדים המעופפים איחרו כמעט בשעתיים, היו רעבים כמו הרינגים בתת-תזונה, ואכלו את הפלאפלים שהכנתי בתאווה בלתי מוסתרת, תוך שאני מתאר להם את המצב הדמוגרפי-קולינרי בגליל העליון, האזור שבו אני גר. ישבנו על המרפסת, הצבעתי על הכפר שמולי, ותיארתי להם איך ב-1948 גירשו כוחותינו המוסריים את המוסלמים מהכפר והשאירו בו רק את הדרוזים.
למותר לציין שלנציגי משרד התיירות נתקע הפלאפל בגרון, אבל לא סתם דיברתי על הדמוגרפיה המקומית. הדרוזים לא נוגעים בכוסברה מטעמי דת, ולכן הפלאפל שהכנתי לא הכיל את העלים המופלאים, שבדרך כלל נכנסים בשפע לתוך הקציצות הללו. פלאפל עם נענע זה בהחלט לא משהו סטנדרטי. הייתי צריך להסביר להם את הגנאלוגיה של המתכון, ונצרכתי לשם כך למעט פוליטיקה. מה כבר קרה?
הביקור עבר בהצלחה יתרה. גם ההולנדים וגם מטחנת הבשר המיתולוגית של אימא היו מאושרים עד הגג. שתינו לנו קצרין אדום מתיישן, לעסנו את החומוס ואת הפלאפלים, ודיברנו קצת על אמסטרדם ועל ההרינגים שלה. עכשיו העונה.
