מדי שנה בשבוע הזה היינו מתאספים כולנו בבית של ההורים וחוגגים לה יום הולדת. בשנים האחרונות זה לא היה פשוט להתארגן על המפגש הזה, דווקא מפני שבאופן מסורתי היה זה תפקידה של אימא להיות מנוע הנדנודים, ואנחנו, ובמיוחד אני, חייבים להגיד, היינו מבריזנים רציניים. אבל כשהגיע התאריך הזה השנה, היה ברור לכולנו שאנחנו לא מוותרים, וכל אחד עשה את המאמצים הנדרשים כדי לפנות לו ולזאטוטיו 24 שעות בחיים העמוסים.
לפני שכולם באו העמדתי סיר אימתני עם ארבעה עופות שמנים במשקל של 2.5 קילוגרמים כל אחד! אין-ספור בצלים וגזרים, וארבע שיני שום. כמו שהיא נהגה להכין. לאט-לאט בישלתי אותו, על להבה קטנטונת, חס וחלילה שלא לשבור את מרקמו העדין. ואני, שבדרך כלל מבשל מרק עוף בעיניים עצומות תוך כדי בישול של מיליון דברים אחרים, התרכזתי הפעם במרק הזה כמו בביסק סרטנים עדין שבעדינים. התלבטתי על כל ענף סלרי ועל כל עלה פטרוזיליה. שוב ושוב שאלתי את עצמי איך היא הייתה עושה את זה. הייתי חסר ביטחון בעליל. בני משפחתי עדיין זוכרים את טעמו המדויק והעשיר של מרק העוף של אמי. השיפוט יהיה אכזרי. ממש רציתי שהמרק הזה יזכיר לנו את עיני אמי המלטפות ויכניס אותנו לסיר המשפחתי החם והמהביל. ברגע האחרון דחפתי כמה כרשות וחתיכת דלעת לסיר. לא התאפקתי. בכל זאת, אני לא באמת יכול למנוע מעצמי טיפ-טיפונת של ביטוי עצמי.
וככה יצא שכשבני משפחתי היקרים החלו להתאסף בביתי ביום שישי אחר הצהריים, קיבלו את פניהם בריזה עדינה של סוף קיץ ובריזה ריחנית שעלתה מתוך הסיר. ריח שהחזיר את כולנו ישירות לרחם ועשה לנו קבלת פנים רגשנית. אבל שלא תחשבו שאני טבח סכריני. מובן שלא יכולתי לעצור ולהגיש את המרק הנוסטלגי הזה כמות שהוא לשולחן. מה פתאום. לקחתי את המרק וסיננתי אותו, ובתוך רגע הפכתי אותו לציר עוף. חומר גלם צנוע שבצנועים. הורדתי ממנו את כל מחלצותיה של אימא, והתחלתי להלבישו שכבה אחר שכבה של טעמים אחרים. לפתע באו לי כוכבי האניס, הכמון והג'ינג'ר וקפצו לי לתוך הידיים. פתאום באו לי המנגו והבוטנים. איך בא לי הטוויסט הזה, אני לא כל-כך מבין, אבל הצ'ילי והבזיליקום התאילנדי שגדלו בגינתי עשו את שלהם והכניסו את כולנו למצב רוח של חופשה קופנגנית רגועה.
במהלך הערב התפתחה שיחת נפש משפחתית שבה הבעתי את כעסי על סבי מצד אבי. על איך שהתייחס אליי ואל אמי - אנחנו, שבאנו, לטענתו, ממשפחת וייסברג הפולנית ולא השתייכנו לאצולת הרוסים הקומרובסקאים. יצאה לי בומבה מהבטן, כמו שצריך. אחותי הקטנה התוודתה על הסבל שחוותה כשראתה אותנו, האחים הגדולים, מקטרים ומלכלכים על אבא ועל אימא כשהיא הייתה עדיין זאטוטה. היא סיפרה כמה קשה היה לראות אותנו עוזבים את הבית זה אחר זה, נוטשים. אחי התוודה על הבעייתיות שלו ביחס לאימא. אחותי השנייה הוסיפה עוד כמה דברים, וככה ניהלנו לנו טיפול נפש קבוצתי שבו אימא הייתה נוכחת לחלוטין. אפילו שזוגתו החדשה של אבי הייתה נוכחת גם היא, בחוכמתה היא ידעה להקשיב ולהכיל. הלכנו לישון שבעים מדיבורים ומלאים בזיכרונות רציניים וכבדים. ממש כמו בסרטים. מובן שלמחרת בבוקר קיבלתי טלפון מאבא, שהגן על אביו בחירוף נפש וטען במרץ שהוא היה בעצם סבא מופתי. סיפר על תוכניות ה"גחלת" שסבא פתח לכל הנכדים כדי שנלמד לימודים גבוהים, ולבי נכמר עליו על כך שהוא עדיין לא יכול לבוא בטענות לאביו. עדיין לא מרד לחלוטין. וככה, תוך כדי שאני מעכל את הפגישה הזאת התחלתי לשאול את עצמי ממי ירשתי את האישיות התזזיתית שלי. האם הצורך שלי בעשייה תמידית עבר אליי בתורשה ישירה מאימא, שלא יכלה לשבת בשקט לרגע קצר, ושעבדה כל חייה מחמש בבוקר בכביסה עד שאחרונת העוגיות יצאה מהתנור מאוחר בערב. חשבתי על כך שבדיוק כמוה אני צריך להספיק עוד ועוד דברים, עוד ועוד אורחים להאכיל.
הבוקר הדברים הגיעו לאבסורד אמיתי. עדיין תחת השפעתם הממגנטת של הזיכרונות המתוקים התרוצצתי בין הקצב לירקנים, כיתתי רגליי בין חנות התבלינים בנהריה לבין מגדל הפטריות המקומי. עברתי דרך משחטת העופות, ונסעתי למטע מנגואים כדי להביא בדיוק את הפירות המתאימים. אין לי מושג ירוק איך ממרק העוף של אימא נולד הרצון לעשות קארי חזה עוף ומנגו מושלם שבמושלמים. נפלאות גן השבילים שבמוחי הרקיעו הפעם לשחקים חדשים. ותוך כדי שאני מקלף בצלים וחותך לגלדים ירדו לי דמעות תנין. ותוך כדי שאני חותך קוביות מנגו נזכרתי בשנה הראשונה ההיא, שבה בישלתי במטבח שלה את הקייטרינג שלי, ואיך עשיתי ערימה של סורבה מנגו וגיליתי להפתעתי שאני אלרגי לפרי, ואיך שהיא התנדבה לעשות הכול במקומי. ותוך כדי שקליתי בוטנים נזכרתי בבוטנים ההם שאכלנו על המרפסת של סבא בימי שישי, עם בקבוקי הקוקה-קולה מהזכוכית, וכמה אימא סבלה את היחס המחפיר של סבי והחרישה. ככה ביליתי לי כמה ימים במחיצתו של מרק העוף האלמותי. יושב על סיר המרק הזה כדי שלא ייגמר, עומד ומבשל עוד קארי אחד, עד שיצא לי פיגוז אמיתי. ואת המתכון האחרון הזה, המושלם שבמושלמים, אעביר לכם מילימטר אחרי מילימטר, כדי שגם אתם תוכלו להיזכר באימותיכם התאילנדיות, ולהרגיש איך הקארי הזה פותח לכם את כל הדלתות של הסינוסים. אוכלים ובוכים.
קארי חזה עוף במנגו ובוטנים
אל תיבהלו מרשימת החומרים הארוכה כאורך הגלות. בסופו של דבר כל הטעמים מתמזגים לקארי עדין ועשיר. גם אם אתם לא נוהגים לאכול חריף, אל תפחדו לעשות את הקארי הזה חריף כמו שצריך. תגישו על אורז מאודה, ותנו לכל הסינוסים שלכם להיפתח.
חומרים:
4 חזות עוף טרי חתוכים לקוביות קטנות
חצי ליטר מרק עוף מסונן
שלושת-רבעי קופסת חלב קוקוס
3 בצלים לבנים חתוכים לאורכם לשמיניות ומופרדים לגלדים
2 מנגו חצי בשלים חתוכים לקוביות
5-6 שיני שום פרוסות
2-3 גבעולי למון גראס חתוכים לפרוסות אלכסוניות דקות
2 כפות דבש
1 כוס בוטנים קלויים במחבת ושבורים דק-דק
2-3 צ'ילי אדום טרי קצוץ דק
5 ס"מ שורש ג'ינג'ר טרי קלוף וחתוך לרצועות דקות
לתערובת התבלינים:
1 כפית גדושה זרעוני חרדל
1 שורש כורכום
3-4 פלפלוני שאטה מיובשים
1-2 כוכבי אניס
1 כף שטוחה זרעוני כוסברה
חצי כפית זרעוני כמון
חופן עלי בזליקום מופרדים
חופן עלי נענע מופרדים
מלח ים גס לפי הטעם
5-6 כפות שמן חרדל (ואם אין לכם, אז שמן חמניות)
אופן ההכנה:
1. מחממים סיר שטוח עם תחתית עבה, מוסיפים את השמן, ובינתיים כותשים היטב את התבלינים היבשים (החרדל, הכורכום, השאטה, כוכבי האניס, זירעוני הכוסברה והכמון) במכתש ובעלי.
2. מוסיפים את תערובת התבלינים הכתושים לשמן החם, וזורקים פנימה את רצועות הג'ינג'ר והצ'ילי האדום הקצוץ דק. מערבבים במהירות בכף עץ ומוסיפים את הבצל ואת שיני השום הפרוסות.
3. מוסיפים את קוביות העוף ומקפיצים עד שייסגרו היטב. מציפים במרק העוף ובחלב הקוקוס.
4. מתבלים בדבש, בלמון גראס ובמלח.
5. מבשלים על להבה גבוהה עד שהקארי רותח, מנמיכים את הלהבה ומוסיפים את הבוטנים הקלויים, את עלי הבזיליקום ואת קוביות המנגו.
6. מבשלים כ-15 דקות לערך או עד שהקארי מסמיך. בודקים טעמים, ואם חסרה קצת מתיקות מוסיפים דבש. מוסיפים מלח, אם חסר. מסירים מהלהבה, מפזרים מלמעלה את עלי הנענע המופרדים, ומגישים עם אורז מאודה.
