כשאביגדור התקשר אליי לפני חודש והודיע לי על מפגש להחלפת זרעי ירקות של פורום סלואו פוד גליל עליון, שהוא עומד בראשו, אמרתי לעצמי כמו תמיד שביום שבת לא נוח לי. סלואו פוד הוא ארגון בינלאומי מדהים שהוקם באיטליה, ושמטרתו להחזיר לתרבויות האוכל הישנות והטובות את כבודן האבוד; להילחם בפאסט פוד ובאוכל התעשייתי שכובש כל חלקה טובה במטבחים הגלובליים ועל מדפי הסופרמרקטים הגנריים של העידן החדש. אני חייב לציין שעל אף שאני מאמין גדול בחזון הסלואו פוד, ואפילו שאני חבר בתא של הגליל העליון כבר שנה, עדיין לא השתתפתי בשום מפגש. קשה לי עם המפגשים האלה, אני מעדיף אחד על אחד. אבל הפעם לא התעצלתי, קבעתי עם אביגדור שאני בא אליו, ונסעתי לשאר ישוב, שם הוא גר ומטפח בוסתן מושקע.
קבענו להחליף בינינו זרעים, כך שבאתי מצויד בכל השקיות הקטנות שאספתי בחורף הזה לקראת בוא האביב. זרעים של עגבניות ושל דלעות, זרעים של שעועים מוזרים ושל תירסים מתוקים מדבש. כשהגעתי לשאר ישוב לא בזבזנו זמן מיותר. פתחנו לפנינו את שקיות הזרעים שלנו, והתחלנו בהחלפות כמו בקלפים של שחקני כדורגל, כמו בפוקימונים כמעט.
מלפפון בלאדי תמורת החציל התאילנדי, תירס אמריקאי לבן בעבור עגבניות סיציליאניות. זוקיני רומנסקו תמורת במיה הודית ארוכה. ישבנו ליד השולחן הגדול, שהתכסה בשקיות הזרעים עם הפתקים הקטנים שכתבנו, והחלפנו בתאווה אדירה, כמו ילדים קטנים, זרעים מפה ולשם.
אחר כך אביגדור לקח אותי לחברים בבית הילל, שמגדלים בוסתן ירקות אורגני מטורף. שם, בחממה הקטנה שמאחורי ביתם, התגלו לי ארגזים על ארגזים של נבטים מכל סוג, ושתילים קטנים של חסות שאין במקומותינו. מובן שהתנפלתי עליהם כאדם מורעב. ביקשתי וקיבלתי שתילים מכל הבא ליד, וחזרתי הביתה מסופק ומלא אושר.
העירוניים שביניכם לא יוכלו להבין את התאווה הזאת שקפצה עליי להשיג עוד ועוד זרעים של ירקות שלא גדלים כאן. חלקכם ירימו בוודאי גבה ויצחקקו בלבם על האובססיה החדשה שפיתחתי. אבל האם זאת אובססיה יותר פתטית מהתאווה לאיסוף מניות או רכוש, או מכל תאוות אספנים רגילה?
ובכל זאת נראה שיש החמרה במצב, כי השנה עשיתי שני דברים קיצוניים שעדיין לא עשיתי. הלכתי לדיר העזים של שכניי ומילאתי עשרות שקים של זבל עזים שעמד שם בערימה עצומה מהשנה שעברה. ושלא תחשבו שאני מורגל בלמלא שקי זבל. טבח אורבני שכמוני לא בדיוק מאומן בסוג כזה של מלאכה. הגב שלי נהרס, הבגדים שלי הריחו כמו דיר אחרי גשם, וכל-כולי הרגיש כמו עיזה עם פריצת דיסק חמורה. אבל אפילו החוליות החלשות שלי לא עצרו אותי לשנייה.
מיד אחר כך בניתי לי חממת הנבטה, פחות או יותר מושלמת, עם מגשים מנותקים מהאדמה הקרה ועם מערכת ממוחשבת שמשקה באופן אוטומטי את הזרעים שלוש פעמים ביום, כדי שיגדלו להיות שתילים רציניים שאותם אטמון באדמה. בכל יום אני בודק את המשתלה הזאת, שבה זרעתי את האוצרות שליקטתי במהלך החורף ואת כל הזרעים שהחלפתי עם אביגדור. אני חייב לדווח שהעגבניות נבטו, והמלפפון הארמני גם. החצילונים היפניים הוציאו כבר את ראשיהם מהאדמה, והכול מתקדם יופי לקראת האביב. בעוד כמה שעות, כשהשמש תזרח, אני מתכוון להתחיל להפוך את האדמה ולהכניס לתוכה את כל זבל העזים הזה שאספתי בכזה עמל.
ואם אתם חושבים שאני מוזר, אז דעו לכם שכל חברי סלואו פוד שברשותם בוסתנים, וכל החקלאים הביתיים והמקצועיים, עושים גם הם בדיוק את אותן פעולות שאני ביצעתי בשבוע האחרון. כולנו מריחים שהאביב כבר כאן. כולנו רואים את לבלוב התאנים, כולנו צועדים מתחת לעצי הפרי שלנו וקוטפים שקד ירוק אחד קטן מהשקדייה, ומתענגים סתם כך על פריחת הדובדבן.
זו לא סתם רומנטיקה של תמהונים מהפריפריה, שחיים לפי עונות השנה. זה בדיוק סוג הפעולות שיביאו לירקנים שלכם את האבטיחים המתוקים הראשונים ואת המלפפון הקטן להחמצה. אלה בדיוק הפעולות שננקטות עכשיו בכל משק חקלאי שמכבד את עצמו ברחבי העולם; פעילויות שתושבי העיר לא רואים בדרך כלל.
ובינתיים, כשהנבטים גדלים והאדמה הפוכה, הערוגות ריקות כמעט, ואנחנו קוטפים לנו עלים קטנים שבעיר קוראים להם עלי מיקרו ועלי בייבי, או נבטים סתם. קוטפים ואוכלים, קוטפים ועושים סלט, קוטפים ומחייכים, כי אנחנו יודעים למה העלים האלה יגדלו אחר כך. כל הדיכאון האפור הזה של החורף נמס מאיתנו עם כל ביס של נבט קטן. כל הכובד הזה של הבוץ השחור מתגלש מהמגפיים. הסוודרים מתקלפים מאיתנו, ואנחנו מתעוררים שוב לתקופה חדשה בערוגה.
נשמע מוגזם? נשמע שנהיה לי קומפוסט במוח במקום דברים רציניים שהיו בו פעם? ישיבות הדירקטוריון שהייתי יושב בהן פעם עשו לי הרבה פחות שמחה מהישיבות שלי בבוסתן. הסניפים החדשים שפתחתי פעם הביאו לי הרבה פחות אושר מהירקות החדשים שאני טומן באדמה.
וכך האביב בא, והאדמה מתחממת לאטה, ואני וכל אותם מיליוני חרקים שמזמזמים בתוך הפריחה מקבלים אנרגיה רצינית של עשייה. חייבים להזדרז ולהשתמש בכל הירקות האלה, שעוד מעט כבר לא יהיו בשיאם. צריך להשתמש בשורשי הסלרי, כי חייבים את מקומם באדמה, ובעיקר מפני שהם במיטבם עכשיו, ספוגים מים וענקיים ממש. צריך להשתמש באפונה ובפול הירוק. כדאי לקטוף את הארוגולה ואת גרגר הנחלים, כי עוד מעט הם יפרחו, ויבואו חסות אחרות שייקחו את מקומם. הלפתות ייגמרו, ויבואו קישואים במקומם. הקולרבי ילך ויבואו חצילים. הכרוב ייגמר ויבואו המלפפון והעגבנייה. אז רגע לפני שכל ירקות החורף יוצאים מהאדמה, לפניכם שני מתכונים של סלטים, שבדיוק עכשיו כיף לעשות אותם.
סלט שורש סלרי
סלט קולורבי
