בשבוע האחרון אני מתהלך אבל וחפוי ראש. תשדירי ההתייבשות בטלוויזיה שבהם האנשים המתקלפים, הידיעות החוזרות ונשנות ברדיו שהחל בחודש הבא אנחנו מפסיקים להשקות את הגינות ואת הבוסתנים שלנו, הרעיון שאו-טו-טו כל הצמחים שטיפחתי באהבה מופתית יתחילו להתייבש ולכמוש - כל זה הורג אותי לחלוטין.
סלט ארוגולה ושורש פטרוזיליה
סלט גרגר הנחלים, אגוזי מלך ואגסים
סלט רשאד, אבטיח וגבינת עזים
אחד התפקידים הבסיסיים של המדינה הוא לספק לתושביה מים. הריב בין הפקידים במשרדי התשתיות והאוצר גרם לכך שלא בנו מתקני התפלה בזמן. זו שערורייה שהביורוקרטיה המסורבלת שלנו לא הצליחה לשמוע בקולם של המומחים שהיא עצמה הביאה. אתם מתארים לעצמכם מה היה קורה לו לא היו מספיק חשמל, דלק או גז? הרי לא מדובר רק בהשקיית גינות נוי ודשאים. לצערי, בכל המגזר הכפרי מדובר גם בהשקיית בוסתנים וגני ירק. אני, למשל, מתהלך כבר כמה שבועות עם הרגשה מזופתת. כנראה שאצטרך לייבש את הערוגות שלי, משום שהיטל הבצורת שהציעו בממשלה - 20-30 שקלים לקוב מים מעבר ל-15 הקוב החודשיים שמוקצבים לכל משפחה במדינה - יגרום לי להשקיע עשרות שקלים בכל עגבנייה קטנה שתגדל לי בבוסתן; עשרות שקלים בכל במיה.
זה נשמע לכם הגיוני? אני לא חקלאי גדול, עם מאות דונמים של מלפפונים בחממות ענק. אני חקלאי קטן שלא מוכר על-ידי רשויות המדינה, ולפיכך הקצבת המים שלי אינה עולה על הקצבת מים לכל משפחה שמשתמשת במימיה בשביל המקלחת ומכונת הכביסה. הקנסות על כל קוב מים נוסף שאצרך יגרמו לי להפסיק לגדל ירקות בבוסתן. כל הבוסתנים האורגניים בגליל ייובשו לפי ההצעה הסהרורית הזו.
אין מים? תביאו לנו מים מטורקיה. תקימו לנו מתקני התפלה אקולוגיים. ביישוב שלי ירדו השנה 930 מילימטרים גשם, קצת מעל הממוצע השנתי. אל תספרו לי שזו שנת בצורת. תגידו את האמת - לא התארגנתם בזמן לגידול בצריכת המים כתוצאה מגידול באוכלוסייה. לא אכפת לי לשלם על כל קוב מים קצת יותר כסף, אבל קנסות? היטלים דרקוניים? זה לא מוגזם? וזה עוד לפני שדיברנו על הבעיה המרכזית של משק המים, שהיא בכלל זיהום האקוויפרים והמעיינות, שהוא פועל יוצא של מאות יישובים שאינם מחוברים לרשת הביוב הארצית ושמזרימים את שפכיהם לתוך הנחלים. אני יודע על מה אני מדבר, משום שאני גר ביישוב כזה בעצמי, יישוב שלא מחובר לרשת הביוב הארצית.
כל ההקדמה המתלהמת הזאת נובעת, בין השאר, מהעובדה שהתחלתי לייבש את בריכות המים שבהן אני מגדל את גרגר הנחלים. גבעולים חרבים של הגרגר המופלא הזה מנסים לשלוח את שורשיהם לכל סדק בבטון, בתקווה למצוא עוד טיפת מים אחת.
אני מפונק? אתם חושב שגידול גרגר הנחלים הוא מותרות? וגידול ארוגולה או רוקט? ורשאד? אם נמשיך להשקות את הערוגות שבהן זרענו את כל העלים האלה, סלט ממוצע יעלה לנו כמו ארנק עור מפואר מבית אופנה מכובד. ואנחנו, כמו צאן טוב, נשלם עוד ועוד על המים שלנו. ואם כבר מדבר על עלים, שלא תחשבו לרגע שחסות או מלפפונים צורכים פחות מים. בקצב הזה גם הם לא יהיו, וניאלץ לאכול חציר. אכן חציר העם.
אז רגע לפני שאנחנו מתייבשים לגמרי, ולפני שכל הערוגות שלנו יהפכו למדבר ציה עגום, אולי כדאי שנדבר קצת על העלים האלה. אצל רובנו יש בלבול מוחלט. בסיורים שאני עורך בבוסתן רוב האנשים מתבלבלים לחלוטין בין גרגר הנחלים לארוגולה, ובין רשאד לרוקט.
אז ככה: לארוגולה יש עלים רחבים וטעם אגוזי חרפרף, לרוקט, זן שונה של אותו צמח, יש עלים דקים ומפורצים, עם טעם מעט יותר חזק. לגרגר הנחלים יש טעם אגוזי עדין, ולרשאד טעם חריף, כמעט כמו של צנון בוגר. כל סוג עלה נותן לנו טעם אחר לגמרי בסלט. אתם יכולים להיכנס פעם למגדיר צמחי מאכל, אפילו באינטרנט, ולראות איך נראה כל עלה וכמה הוא שונה מחבריו.
אישית, לא נראה לי - אפילו בעידן זה של מדבור מואץ - שנוותר על הקרפצ'ו שלנו עם עלי הרוקט. אפילו בימים שחונים אלה לא נוכל להיגמל לגמרי מסלט עלי ארוגולה, שמן זית ופרמג'אנו מתקתק, וגם עכשיו לא נוציא את גרגר הנחלים מהרפרטואר שלנו במטבח. אנחנו נשקה, ונרגיש כמו פושעים קטנים. נשקה, ונשלם מחירים מופקעים. נשקה, ונבכה על כל טיפה.
ואני אמשיך לצעוק על כל מי מבני ביתי שמתקלח בכל יום, החוצפן, ואמשיך לנדנד לכולם לרחוץ כלים עם זרזיף מים ולהוריד מים בשירותים במשורה. בסוף כולנו נחטוף כולרה ונעשה דיאליזה, אחרי שהכליות שלנו יתמוטטו ויפסיקו לתפקד מחוסר נוזלים ומהזנחה. בסוף כולנו נתקלף כמו הדוגמנים האלה בטלוויזיה. לא רק האדמה.
