מסיבות בירוקרטיות של ויזת סטודנט נאלצתי להישאר בעיירה הקטנה שלנו. צר לי לבשר זאת, אבל אוגוסט באירופה זה לא כיף. כולם יוצאים לוואקאנס ורק העניים והמהגרים נשארים. עכשיו, תבינו - פיימונטה בקיץ זה חום אימים. ולפני שאתם מגלגלים את העיניים מלאות הלחות שלכם, כאילו מי ישמע, אני רק אזכיר לכם שאין כאן מזגנים. 38 מעלות בחוץ עם 60 אחוזי לחות. הייתם מצפים שאזור שנמצא למרגלות האלפים יקבל מדי פעם בריזה קלילה של שלגים, אבל לא. נאדה. שום דבר - אפילו לא אגם, בריכה או ים. השמש, כמו שיכורה שלא מבינה שהגיע הזמן לישון, נשארת תקועה בשמיים עד עשר בלילה - מעיקה על כל הסובבים אותה ומחממת לי את הבית באופן שגורם לי להרגיש כמו חיילת של צבא לאניסטר בביקור האחרון של חאליסי. שמישהו יתקשר לדונאלד טראמפ ויזמין אותו אליי הביתה, אני אראה לו התחממות גלובלית מה היא.
אז יצאתי לחופש גדול לבד מהכל. בת הזוג עזבה, החברים מטיילים, ונותרתי לבדי תחת כנפי המאוורר המסכן שלי. כמו בכל חופש, גם הפעם חשבתי שאוכל לנצל את הזמן הבודד הזה כדי להיות פרודוקטיבית. לכתוב, לעבוד, ללמוד למבחנים של ספטמבר. אבל במקום כל אלה, מצאתי את עצמי שוכבת עירומה במיטה ליד המאוורר העייף שנושף אוויר חם לעבר גופי המזיע, עם האייפון ביד, גוללת אינסטגרם ופייסבוק כאילו אם אראה אתכם בים אולי ארגיש כמה טיפות ורוח קרירה.
אף פעם לא הייתי טובה בחופשגדולים. איכשהו הפנאי מורח אותי לכדי עיסה דחיינית ועייפה. כמו אותו החופש שבו מצאתי את עצמי משחקת סוניק הקיפוד במגה-דרייב 60 ימים ברציפות, ואמא שלי הכריחה את אבא שלי להוציא אותי מהבית, אז הוא לקח אותי ברוב רגישותו להיכל של משחקי וידיאו. אני גרועה בחופש. אני אחת כזאת שחייבת שגרה ולחץ כדי לעבוד. אז הימים עברו ולא עשיתי כלום. ועם הכלום בא הדיכאון - וביחד עם הטמפרטורות הגבוהות והעובדה שאין לי עם מי לאכול - פשוט לא הצלחתי לבשל.
זה לא שהייתי רעבה, כן? אל תעשו ממני ליהיא גרינר. מנגנון הרעב שלי החליט לפתוח בשביתה איטלקית, ורק המחשבה על להדליק את התנור או את הגז גרמה לי להזיע. מדי פעם קילפתי את עצמי מהמיטה וניגשתי אל המקרר, חתכתי קצת ירקות, שמתי בקערה וכיסיתי ביוגורט. פרץ יצירתיות אחד אפילו גרם לי להניח את כל אלו על אנדיב, ואז להלל את עצמי אינסטגרמית על כך כמובן.
השיחה שהייתה לי עם חברה מתל אביב כנראה הייתה הנקודה שבה דברים התחילו להתגלגל באופן יותר משביע רצון וקיבה. "אני לא מסוגלת להכין אוכל, ובטח שלא יכולה לחשוב על לשבת ולכתוב את הטור, מצבי רע מאוד", התבכיינתי. "תכתבי על צ'ילי", היא ענתה בגאונות של שליפה מהמותן כמו שהיא יודעת. "צ'ילי הוא ההפך הגמור ממה שאת מרגישה עכשיו, הוא ירים אותך, אני בטוחה". והיא צדקה. תנו לצ'ילי לעלות - רק מהמחשבה עליו התרוממתי. נזכרתי בליאור מהמנזר שהכין פעם לאקסה (מרק מלזי חריף), ואמר לי שהמלזים אוכלים אותו כשחם ולח, כי הוא גורם להם להזיע, וככה מקרר אותם. רציתי להכין לאקסה, אבל שאלוהים יעזור לי, המחשבה על לצאת מהבית ולקנות כל כך הרבה מצרכים בחנות האסייתית, ואז לעמוד מול סיר מהביל רק כדי לאכול מרק לוהט וחריף החזירה אותי צ'יק צ'ק לסדין הספוג בזיעה. עוד יום. ועוד יום. ועוד יום. עד שמצאתי את הבריכה.
ליד האוניברסיטה שלנו יש בית מלון יוקרתי, ובו בריכה קטנה ופרוצה. לסטודנטים אסור להיכנס, כי היא לאורחים בלבד, וכך יצא שלגמרי שכחתי מקיומה. כנראה שההזיות על סיר המים הרותחים החזירו את הבריכה לקצה מוחי, והחלטתי, בעוז ובגבורה - לנסות ולהתפלח לבריכה. הרי אין כאן סטודנטים עכשיו, אני לגמרי יכולה לעבור כאורחת במלון - מי יידע? תחילה קיימתי שחיות ליליות עירומה לאור ירח מלא, מייללת מעונג. כשהמוג'ו חזר אליי החלטתי להגיע ביום, אפילו על אופניים - להתחפש בליבי לאורחת במלון, ופשוט להיטמע. המים קיררו אותי עד שסוף סוף הצלחתי לחשוב על צ'ילי. השלט לסאונה לא הבהיל אותי, אפילו משך אל תוך החום המרגיע ומלא השליטה. המעבר בין הסאונה לבריכה והחום והקור שהתחברו בתוכי כמו ג'ון סנואו ודאינריז טרגארייאן (כן, נו, אני לא מצליחה לנוח מהפרק האחרון, תתבעו אותי) הביאו אותי להארה - הבנתי מה היא המנה האולטימטיבית לימים לוהטים שכאלה.
גספצ'ו אבטיח קריר ושורף
לפני חצי שנה שתלתי זרעים של פלפל שמצאתי בבית, כנראה מהשותפה הקודמת. בהפתעה גמורה, צמחו מהם הבנרו - מהחמישייה הפותחת של אלוהי הדברים החריפים. עכשיו, אני אוהבת חריף. מאוד מאוד. אבל אלו באמת בלתי נסבלים. מספיקה חתיכה בגודל קצה ציפורן על סיר גדול כדי לחנוק תאילנדית מקצועית. לפני כמה ימים הנחתי בטעות גמבה מתוקה על הקערה של הממזרים האלה וכשנגסתי בה יום אחרי נשרפה לי הלשון. והעץ המחורבן הזה לא מפסיק לתת פרי, כל יום עוד חמישה כאלה. וכאילו זה לא מספיק, למדתי גם שהקאפסאיסין, החומר הפעיל בצ'ילי, זה שהופך אותו לחריף ומלא סגולות רפואיות, הוא גם אנטי-אוקסידנט, מה שאומר שהקטנים האלה גם לא עומדים להירקב בקרוב. שבועות שלמים לא ידעתי מה לעשות איתם ובחרתי להתייחס אליהם כמו סוג של בעל מכה. מנסה כל פעם מחדש, כי אני באמת אוהבת חריף, אבל שוב ושוב נכווית. החום והקור הם שנתנו לי את האומץ לטבול חתיכה קטנה של הבנרו בתוך אבטיח קר ומתוק - ועם תחושת הקרירות על הלשון של הנענע ביחד עם תחושת החום שנותן הצ'ילי, התוצאה הסופית הייתה איזון מושלם, של גוף ונפש. היפוקרטס אמנם כבר חשב על השילוב שבין קרח ואש לפני 2,400 שנה, כשביסס את התיאוריה ההומרית שלו שמדברת בין היתר על האיזון שבין החם לקר, ליבש וללח - אבל עדיין הרגשתי שעליתי כאן על משהו טוב. מעכשיו, אני מבטיחה - אהיה יותר פרודוקטיבית.
המצרכים (ל-4 מנות):
6 כוסות אבטיח, חתוך לקוביות (בלי הגרעינים, אותם אפשר לקלות בתנור על חום גבוה כ-10 דקות או להנביט 3-4 ימים ולנשנש)
2 עגבניות תמר, מקולפות וחתוכות גס
חצי שן שום
2 מלפפונים קלופים
פלפל חריף טרי (לבחירתכם הסוג והכמות)
1 ליים
רבע כוס עלי כוסברה (אין חריף בלי כוסברה, ויסלחו לי הסולדים), קצוצים דק
רבע כוס עלי נענע, קצוצים דק
3-4 עלי בזיליקום, קצוצים דק
מלח
גבינת פטה (אני הכנתי את הפטה לבד ויום אחד אולי אספר לכם איך לעשות את זה, אבל כל פטה או בולגרית תבוא טוב)
אופן ההכנה:
1. טוחנים לכדי נוזל את האבטיח במעבד מזון או מוט בלנדר. מעבירים לקערה. משאירים כמה פרוסות מהאבטיח לצורך הרכבת המנה הסופית.
2. טוחנים את העגבניות עם השום ומעבירים לקערה של האבטיח.
3. טוחנים מלפפון אחד, ומעבירים לקערה עם האבטיח והעגבנייה.
4. מוסיפים את הפלפל החריף, הליים, העלים והמלח, מכסים בניילון נצמד ומעבירים למקרר ל-30 דקות עד יממה.
5. בכל קערה (נמוכה) מניחים 2-3 פיסות של אבטיח ופרוסת מלפפון. מוזגים את המרק, ומקשטים עם גבינת פטה.