עברה בדיוק שנה מאז ששתלתי את הערוגה הראשונה שלי. פני השטח היו עוד קצת לחים מהטל של הבוקר, והמעדר שקיבלתי (או שאולי בכלל זאת הייתה את חפירה, ילדה עירונית שכמוני לא מבינה את ההבדל בין השניים) לא התיישב טוב בין האצבעות והידיים, ולא הבנתי כל כך מה עושים עם המותניים ולאיזה צד הגוף הולך. אז עשיתי מה שאנשים עושים במצבים האלה - אימצתי את כל יכולות הזיוף שלי כדי לעשות כאילו אני מבינה מה קורה מסביבי ומתחתיי - פייק איט טיל יו מייק איט, גרסת החקלאית.
תוך כדי החפירות והגריפות נזכרתי בספרו של ז׳אן ז׳אק רוסו - ״אמיל, או על החינוך״. באחד הפרקים, מתאר רוסו איך הילד אמיל, במקום ללמוד מהספרים, יוצא לרוץ בשדות ושותל, ממש כמוני (!) פול במו ידיו. ״על ידי נטיעת הפולים, לוקח הילד בעלות על האדמה״, כותב רוסו.
בידיי זרעים יבשים של פול אורגני שקיבלתי מהמרצה לחקלאות ביו-דינאמית. הוא אמר לי לשתול אותם במרווחים של 10 ס״מ, כ-2 ס״מ מתחת לאדמה. הפכתי את הקרקע, חפרתי גומות, שתלתי וכיסיתי באדמה. עכשיו זמן להמתין, והזמן עובר.
המקור הפראי של הפול איננו ידוע, והממצאים העתיקים ביותר לגידולי פול בידי האדם נמצאו באתר ליד נצרת, ומתוארכים לשנים 6000-6500 לפנה״ס. במרוצת השנים ועם תהליך הביות שלו, עבר הפול שינויים משמעותיים ועמוקים, וככל הנראה זן הבר שלו כבר לא קיים בטבע. בדיוק כמו שקרה לתירס ולגידולים נוספים, הטרנספורמציה שבוצעה על ידי האדם גרמה לכך שכיום לזרעים של הפול אין יכולת להפיץ את עצמם, ולכן הוא תלוי לחלוטין באנושות, כלומר - ללא גידולים חקלאיים הפול יחדל מלהתקיים. ממצאים שלו מתקופת הברונזה מתוארכים לאלף השלישית לפני הספירה מצביעים על גידולים חקלאיים באזור ספרד וישראל, ולא משאירים מקום לספק: הפול היה הקִטְנִית הראשית של העולם הישן.
מִשְׁכָּב וְסַפּוֹת וּכְלִי יוֹצֵר וְחִטִּים וּשְׂעֹרִים וְקֶמַח וְקָלִי וּפוֹל וַעֲדָשִׁים וְקָלִי (שמואל ב׳, י״ז, כ״ח) - כך מתואר האוכל שמקבלים המלך דוד וצבאו עת הסתתרו מצבאות המורדים של אבשלום. סיפור מעמדו של הפול מימי קדם ועד היום הוא מרתק, מסתורי ונתון ללא מעט דיונים. ההיסטוריון הרודטוס מתייחס לפול בעת מצרים העתיקה כאל צמח אסור למאכל. ככל הנראה הוא מתייחס בעיקר לאנשי דת ומלכים, שנמנעו מפול מפני שהוא היה שמור לזבח האלים - רעמסס השלישי הציע 11,998 צנצנות של פול מקולף לאל הנילוס (לאן הלכו עוד שתיים? כנראה שלעולם לא נדע). פליניוס הזקן לעומתו, טען שאנשי הדת נמנעים מפול משום שהוא מכהה את החושים וגורם לעייפות. הרבה דיו נשפך על הניסיונות להבין מדוע החרים פיתגורס את השעועים, כשביקש מתלמידיו ״הימנעו משעועית״. סברה אחת אומרת שהפולים הם חלק מגלגול הנשמות, והתרמילים מאחסנים נשמות של בני אדם. לאכול פול, אם כך - זה סוג של רצח. אבל הפתרון כנראה פשוט הרבה יותר, והוא שפיתגורס התייחס להימנעות מהצבעות פוליטיות, שכן באותה התקופה ההצבעות נערכו בעזרת פולי שעועית - שחור לשלילה ולבן לחיוב.
הפול היווה חלק מהתרבות במצרים מימי קדם ועד היום - בספר הבישול ״קיטאב וואסף אל אט׳ימה אל מוט׳אדה״ (ספר התיאורים של האוכל הנהוג), שנכתב בקהיר ב-1373, יש מתכונים רבים עם פול. המגמומה, לדוגמה היה סיר עם שכבות של בצל, גזרים, פול, חציל כוסברה וקימל - כל אלו מושרים בחומץ ומורי (מעין רוטב מותסס ומלוח משעורה). עד היום במצרים הפול מהווה את אוכל הבסיס הנפוץ ביותר ורוב החלבונים בתזונת העם המצרי מגיעים מהפול, כשפול מדמס נחשב למאכל הלאומי.
במאות הבאות גם על אירופה לא פסחו השעועים, ולא בכדי הגדיר אותן אומברטו אקו כגיבורות שהצילו את התרבות המערבית: ניתן לגדל אותן בקלות, ולצד קטניות אחרות, הן היוו במשך ההיסטוריה חלבונים להמונים - לאלו שלא יכלו להרשות לעצמם לצרוך בשר, ולמקפידים בתקופת התענית הנוצרית שלפני חג הפסחא, בה נאסרת צריכת בשר. לולא אותן קטניות, אוכלוסיית אירופה לא הייתה מתרבה באופן משמעותי כל כך. ממש מאותה הסיבה אולי נכתבה גם האגדה על ג׳ק ושעועית הקסם (בעברית זו אפונה, המקור הוא שעועית) - התרמילים הללו טומנים בחובם את החיים ואת העושר, אבל צריך ראשית לשתול אותם. ואכן, לקטניות יש אנזים מיוחד שמסוגל ״לקחת״ חנקן מהאוויר ולהעבירו לתוך האדמה, מה שהופך אותה לפוריה הרבה יותר.
"משהו ששתלתי נאכל על ידי: זה קסם"
כשאמיל, אותו הילד מהספר של רוסו מגיע לבדוק ולהשקות את הערוגה שלו, הוא נדהם לגלות שהאדמה הפוכה ומישהו הרס את עבודתו. השיעור המשיך, ללא ידיעתו כמובן, והילד מגלה שהגנן היה זה שאחראי על הפיכת הערוגה. הוא שתל שם זרעי מלון לפני שהילד שתל את הפול שלו. לאחר דין ודברים, מגיעים הצדדים להסכם: הילד יקבל חלקה קטנה מהגנן, ובה יוכל לגדל את הפול, ובתמורה - הוא יביא לגנן חלק מהיבול שלו. כך לומד אמיל, שעל אף שחשב שזריעת הזרעים על האדמה מוכיחה את בעלותו עליה - האדמה לא שייכת רק לו, ויש לחלוק אותה.
את הפול ששתלתי במרץ קטפתי, בישלתי וצילמתי רק במאי, שזו העונה כאן באיטליה. אני עדיין חושבת שזה קסם שמשהו ששתלתי נאכל על ידי, ועם כל יום בו צפיתי בפול שלי מתבגר ומקבל צורה, כך גדלה פליאתי. המתנתי בסבלנות רבה עם פרסום הטור עד לתחילת העונה בישראל, שמתרחשת ממש עכשיו. את המנה הזאת של פול עם כבש ויוגורט טעמתי לראשונה באפריל האחרון כשביקרתי בארץ ונסעתי לחברי בנצרת - טורפינדה ומוניר חסן, שבבעלותם המאפייה הנהדרת ״אלמשהדאוי״. עם הטעמים שלקחתי עמי מידי הזהב של טורפינדה חזרתי לאיטליה, ואת המתכון ששלחה לי הכנתי עם אותם התרמילים ששתלתי כמה חודשים קודם לכן. והנה עברה לה שנה, והלוואי שגם בשנה הבאה אמתין כך לדברים טובים שזרעתי.
פול עם כבש ויוגורט
מתכון באדיבות טורפינדה חסן
מרכיבים:
500 גרם פול צעיר
שמן זית
1 בצל גדול או שניים בינוניים חתוכים לקוביות דקות
500 גרם בשר כבש שמן, חתוך לקוביות של 2/2 ס״מ
מלח
לתוספת היוגורט (גם בלעדיו יוצא טעים):
3 כוסות יוגורט
1 כף קמח לבן
מלח
להגשה:
4 שיני שום מעוכות
אופן ההכנה:
1. קוטמים את תרמילי הפול כ-2 מ״מ מכל צד וחותכים אותם לחתיכות של 2 ס״מ. מניחים בקערת מים כעשר דקות לניקוי ומסננים. אם התרמילים אינם צעירים דיים, אפשר גם להוציא את הפולים ולקלף אותם.
2. בסיר עם שמן זית, מטגנים את הבצל דקות ספורות עד להשחמה.
3. מוסיפים את בשר הכבש ומערבבים כ-8 דקות, או עד להשחמה של הבשר.
4. מוסיפים את הפול ומבשלים על אש בינונית עד שהפול מאבד את צבעו הירוק ולא נשארים מים בסיר.
5. מוסיפים מים עד לכיסוי ומכסים את הסיר. מבשלים על אש קטנה כדי לתת לתבשיל להתבשל לאט מבלי לאבד נוזלים (כ-50 דקות - בודקים אם הפול התבשל טוב, והמים סמיכים). מוסיפים מלח לפי הצורך.
6. אם מוסיפים יוגורט: בקערה מערבבים את היוגורט, הקמח וקורט מלח. מוסיפים חצי כוס מים ומערבבים טוב טוב, עד לקבלת מרקם משיי. כתבשיל הפול מוכן, מוסיפים לסיר את תערובת היוגורט ומבשלים ביחד כדקה או שתיים עד לבעבוע. מכבים את האש.
7. להגשה: מטגנים במחבת 4 שיני שום או יותר (לפי הטעם) ומניחים מעל התבשיל. בתאבון!
>> אם פחות התחברתם למתכון של טורפינדה, הנה אחד שממליץ לאכול פול עם כבדים
>> בפעם הקודמת דיברנו על סוכר. לא קראתם? תקראו, זה חשוב