יש לי וידוי קטן. אני בחורה בת 29 (טוב בעצם כמעט 30 – אבל תנו ליהנות מהספק) ואני מודה, אני די צפויה: גוון של לק חדש, קולקציה של MNG, זארה, שופינג, רכילות, סלבס, ובילויים עושים לי את זה וממלאים את עולמי.
אבל יש לי גם שריטה ממש עמוקה ששום דבר או מישהו יכולים לרפא אותי ממנה כבר שנים - אני מודה, אני בלונדינית, נשית, יש האומרים די כוסית, אבל אני פשוט חולה על מכוניות.כן, כן, אני מכירה מפרטים של לא מעט מכוניות על בוריים כולל הנתונים של המנוע ותזמוני הביצועים ומגיל ממש צעיר היו לי העדפות למכוניות מאוד מסוימות.
בחיים לא יתפסו אותי אומרת "את עם הרכב הלבן" או "היה לי חבר עם אוטו קטן בצבע אפור", אני פשוט חושבת שזה עוול ממש כמו שאני רוצה שיקראו לי בשמי ולא "הלו, את הבלונדינית", לזלזל ככה במתכננים וביצרן...
שריטה עם מקורות
כשמחפשים את הסיבות לשריטה הזאת אפשר אולי לציין שאבא שלי "צחי אגזוזים ורדיאטורים עפולה" טרח כבר בגיל אפס להפוך את המוסך למגרש המשחקים שלי ושנייה אחרי שלמדתי לדבר, בכל הזדמנות של נסיעה וטיול משפחתי דאג גם לשאול ולוודא שאכן אני בקיאה בסוגי הרכבים החולפים על פנינו תוך כדי נסיעה בסאאב הכחולה והמיוחדת שלא היתה כמוה כמעט לאף אחד.
זה לא הפסיק עם המעבר מהילדות לנערות ולבגרות. בעצם, כשאני חושבת על זה, כמעט בכל חוויה או אירוע משמעותי ומעצב בחיי תמיד היה שם ולקח חלק איזה כלי רכב כלשהו.
אפשר לציין צלקת מגיל פעוט במצח שמלווה אותי עד היום לאחר שנדבקתי לשמשה תוך כדי נסיעה, את האהבה הראשונה שלי בגוון בלונדיני מגיל 15 שהיה מצויד באופנוע ימאהה שווה, את שיחות הנפש של גיל ההתבגרות עם אבא בזמן שהייתי מצטרפת אליו לנסיעות ליליות כשעבד כנהג משאית, את העבודה המשמעותית הראשונה שלי - ניהול אולם תצוגה של סקודה, את העובדה שלאהבה הגדולה שלי יש סוכנות ומוסך של אופנועים ומדליות מקיר לקיר מתחרויות מוטוקרוס וגם עוד כמה וכמה חוויות שלחלקן השתיקה יפה עד היום.
אהבה בהמתנה
האהבה המוטורית עוד מפעמת בי אבל היום אני בעיקר אמא במשרה מלאה ליהונתן ונוסעת בפורד פוקוס "ליסינג סטייל" כשמאחור זרוקות שקיות "דובונים" ריקות וגם מזוודה של פליימוביל לשעת חירום. הבגאז' שלי לא מבייש ציוד לפקק הארוך בעולם, נעליים, משחקים, ערכה לים, עגלה מתקפלת, תיק עזרה ראשונה שקיבלתי מהאקס (אירוני לא?..), דיסקים ישנים שפעם שימשו פסקול לנהיגה ובטח כבר לא אצליח לשמוע בשנים הקרובות (יהונתן מעדיף יובל המבולבל) ועוד הרבה ג'אנק ובעיקר הכרה שפתאום המכונית הפכה לאמצעי שינוע ולא לדרך חיים.
ממשיכה לחלום על מנועים
אבל בלילה, אחרי שיהונתן נרדם, אני מרשה לעצמי לחלום ולהתרגש על גלגלים וכך אני מפליגה בעולם ללא הוצאות מטורפות על חיתולים, פעוטון ועוד ומדמיינת שאם היה לי הרבה כסף הייתי נותנת יותר כבוד לגלגלים שלי.
קשה להחליט, מצד אחד אני מתרגשת ממכונית ספורטיבית קטנה וסקסית, בואו נגיד שלא הייתי זורקת מהחניה אלפא מיטו תלתן ירוק בצבע מטאלי אולי אפילו לבן (בדרך כלל אני שונאת לבן אבל במיטו זה מדגיש את החיטובים שלה), מאידך אני מודה שאני אוהבת להרגיש על הגובה וג'יפ רנגלר רוביקון בשחור הולך ממש מעולה עם הבלונד. אתם יודעים מה, גם גראנד צ'ירוקי בא בחשבון...
>> גם הם מאוהבים - מועדון אלפא רומיאו ישראל חוגג יום הולדת מאה לאהבה מאיטליה