בחג הפורים אנו חוגגים את הרעיון של היפוך הגורלות ולכן, בעקבות הצלתו של העם היהודי, אנו עוטים על פרצופינו מסכות שונות ומבליטים את השוני הקיים במציאות. זו מהות החג והסיבה לתחפושות בובליל המגוחכות שנראה היום ברחובות.
גם בספורט קיימות תחפושות – אמנם הן לא קשורות להצלתו של העם היהודי מידיו של המן הרשע אבל בעידן המקצועני בו הכסף הגדול שולט, מדיהן של הקבוצות הפכו להיות לא יותר מתחפושות בעייני הספורטאים. מעטים השחקנים שלא מחליפים קבוצה ודבקים בכל שנה באותה ה"תחפושת".
דוגמה מצוינת אפשר למצוא בכדורגל הישראלי בדמות מלך השערים בכל הזמנים, אלון מזרחי. מ-1988 ועד 2005 החליף האווירון 15 קבוצות וטס בין תלבושת לתלבושת. בני יהודה, הפועל ת"א, מכבי חיפה, מכבי ת"א, אשדוד, ניס הצרפתית, בית"ר ירושלים, הפועל כפ"ס, אחי נצרת והפועל ב"ש. מעייף לקרוא? פתאום תחפושת של קאובוי נשמעת בחירה פשוטה יותר.
ג'רי סיינפלד סיפר פעם שהוא לא מבין את העניין הזה של לעודד שחקן, מכיוון שבעיניו הקהל לא מריע לשחקן אלא לחולצה אותה הוא לובש. יוסי אבוקסיס הוא דוגמה טובה. כשהיה בבית"ר ירושלים הוא היה יקיר האוהדים עד כדי כך שאוהד בבירה הציע לתרום כליה כדי שהקשר לא יעבור למכבי ת"א. ב-2001 חזר אבוקסיס לקבוצת נעוריו, הפועל ת"א, ושיחק שם (עם גיחה קצרה לאשדוד) עד סוף הקריירה. היום הוא השחקן הכי שנוא ביציעי טדי – והשחקן הכי אהוב בבלומפילד. איך שגלגל מסתובב לו.
אבל אין דוגמה יותר בולטת בכדורגל הישראלי לשחקן שהתייחס למדי הקבוצה שלו כלא יותר מתחפושת כמו שמעון גרשון. 10 שנים כבלם האדומים הפכו את גרשון לקפטן ולסמל הגדול ביותר מאז הימים בהם משה סיני החליף דאבל-פסים בבלומפילד. אחרי ההישגים באירופה והתארים בישראל, אף אחד לא האמין שהקפטן יעבור ליריבה הגדולה מכולן, בית"ר ירושלים.
"איבדתי את האמון בשחקני כדורגל", מספר נמרוד בוכמן, אוהד הפועל ת"א שרוף, "הבנתי שתמורת בצע כסף גם השחקנים הכי גדולים ימכרו את הקהל שהעריץ אותם ותמך בהם ברגעים הכי קשים בקריירה". אוהדת אחרת של האדומים, דנה זמיר, סיפרה שבפעם הראשונה שראתה את גרשון בצהוב-שחור של בית"ר היא הרגישה כאילו אהבת חייה בוגד בה עם הבחורה שהיא הכי שונאת.
לגבי הנאמנות של גרשון אין כל ספק, הוא נאמן לחלוטין לתחפושת אותה הוא עוטה על גופו. בשנה שעברה סידר לארקדי גאידמק דאבל כאשר כבש את הפנדל הגורלי בגמר הגביע מול האקסית המיתולוגית. ברגעי הפנאי שלו גרשון חוטא בשירה. יש האומרים עיסוק, יש הטוענים שגרשון פשוט מתחפש לזמר.
אמרו לו שהתחפושת האדומה היא לא מציאה
אומרים שההבדלים בין ברצלונה ומדריד הם כמו ההבדלים בין ירושלים לת"א. אולי בגלל זה הסיפור של שמעון גרשון כל כך מזכיר לנו זה של לויס פיגו. הפורטוגלי זכה בכל תואר אפשרי ביבשת אך בעיקר זכור כמי שערק מבארסה לריאל. הקטאלונים לא יכלו לקבל את רוע הגזירה, קיללו את הפורטוגלי בכל דרך אפשרית. רבים זוכרים את המשחק בו נזרקו עליו דברים מכל הבא ליד (אם ראש של חזיר תואם את ההגדרה של 'מכל הבא ליד'). עבור אוהדי בארסה הזועמים, החולצה הלבנה על פיגו באמת נראתה כתחפושת.
אין סמל גדול יותר בכדורסל הישראלי מאשר מיקי ברקוביץ' (ידוע גם כארכיבישוף הניצחון). ליתר דיוק, אין אף שחקן שלבש את החולצה הצהובה כחולה של מכבי ת"א שזכור כסמל גדול יותר מאשר מ.י.ק.י. שלבש את חולצת המועדון מגיל 11 וזכה עמה ב-19 אליפויות, 17 גביעים, 2 אליפויות אירופה ואליפות בין-יבשתית אחת (אבל מי סופר). אך גם מיקי, סמל הסמלים, עבר קבוצות ושיחק בצהוב-כחול של מכבי ראשל"צ (יחד עם סמל מכביסטי אחר, מוטי ארואסטי) לפני שעבר להפועל ירושלים וגרוע יותר (מבחינת הצהובים) – שיחק עבור האדומים מאוסישקין ז"ל. מיקי באדום? בטוח תחפושת.
יש עוד מקרים רבים של 'סמלים' שעוזבים את הבית עבור כסף, יוקרה ולפעמים סתם כי בא להם לשנות. בספורט האמריקאי למשל הדבר הרבה יותר שכיח. שחקנים עוברים מקבוצה לקבוצה בלי יותר מדי חשבון. כולם מחפשים כסף, כולם מחפשים אליפויות. ריי אלן עזב את סיאטל בלי הרבה סנטימנטים כדי לחגוג אליפות כשחקן הסלטיקס. גם קווין גארנט ראה שבמינסוטה לא ייגע בשום דבר חוץ מבשלג ולכן נדד למסצ'וסטס. שאקיל אוניל החל את הקריירה באורלנדו, עבר לעיר המלאכים וזכה באליפויות עם הלייקרס, חזר להשתזף במיאמי ביץ' עם רענן כץ ועכשיו הוא אוכל קקטוסים במדבר בפיניקס.
כמובן שמן העבר השני ניתן למצוא אנשים עם עקרונות, אנשים שמסרבים לכסף רב יותר או תהילת עולם ונשארים בבית (גם אם לא רע שם כל כך). קאקה למשל סירב לטריליונים של השייח'ים של הסיטי, מילאנזי אחר – פאולו מאלדיני – משחק במילאן כל חייו וגם במותו כנראה ילבש את האדום-שחור. אלי אוחנה חזר אחרי זכייה בגביע המחזיקות עם מכלן לבית"ר ירושלים בליגה הארצית, העלה אותה ליגה וזכה איתה באליפות.
יש עוד הרבה דוגמאות לשחקנים שמשחקים הרבה שנים במקום אחד, ונראה כאילו ימותו ויקברו במדי הקבוצה – ראיין גיגס ביונייטד, קרלס פויול בבארסה וכמובן אבי נמני, שכל תקופתו הקצרה בבית"ר ירושלים נראתה לאוהדי מכבי ת"א כלא יותר מחג פורים שנמשך לפרק זמן ארוך מהרגיל.