...כיצורים חושבים אנו נוטים להדגיש את כפיפותם של רגשותינו למחשבותינו, יותר מאשר לתלות את החשיבה בכוחות עתיקי היומין של הרגשות. אך רגשותינו נוצרו הרבה לפני השפה או החשיבה עתירת הדמיון ועוצבו על ידי המציאות של מאבק הישרדות מתמיד שאנו חולקים עם כל שאר בעלי החיים: לחקור ולהכיר את מרחבי המחיה שלנו, להתרחק מטורפים, לחפש אחר מזון ובני זוג, וליצור מקום מבטחים. כל אחת ממשימות אלו מצריכה את רתימתו של רגש מהיר ועז לזריזות פיזית, ועם התפתחותם של בעלי חיים עליונים יותר גם לחריפות שכלית. ההישרדות תלויה בהבנת היסודות של הסביבה ולאחר מכן בפעולה יעילה על פי הבנה זו.
לדגי טרוטה שגדלו במדגרה, לדוגמה, יש מוחות קטנים יותר מאלו של דגי טרוטה שנולדו בטבע, שחייבים ללמוד לזהות טורפים ולהתחמק מהם, וכן להבחין בטרף, לרדוף אחריו וללכוד אותו.60 צ'רלס דארווין הבחין בכך לפני יותר ממאה שנה. "הוכחתי," כתב בספרו מוצא המינים, "כי נפח המוח של ארנבים מבויתים קטן במידה משמעותית מזה של ארנבים החיים בטבע; הדבר עשוי לנבוע מהעובדה שהם היו סגורים במרחבים צרים מאוד במשך דורות רבים, כך שהם עשו שימוש מועט מאוד בשכל, באינסטינקטים, בחושים ובתנועות רצוניות."61 לחקור יותר פירושו ללמוד יותר, וללמוד יותר פירושו לפתח כלים להתמודדות עם עולם בלתי צפוי ומשתנה תדיר. המשחק מקדם ומעודד התפתחות זו.
המשחק עוזר לבעל החיים לרכוש ידע על האפשרויות ועל הסכנות בעולמו; המשחק יוצר ואף הופך בעצמו לזירה הפיזית של חקר עצמים חדשים, ולשילוב של פעילויות פיזיות עם התנסויות חושיות בדרכים שבעל החיים לא היה מתנסה בהן כלל אלמלא המשחק. המשחק מרחיב את היקף ההתנסויות של בעל החיים ומגוון כישוריו, יוצר תחושת שליטה רבה יותר ומאפשר לבעל החיים לבחון את יכולתו במצבים שונים. ג'יין גודול הדגישה את התפקיד המרכזי של המשחק בהיכרות של השימפנזים הצעירים עם סביבתם. הקוף הצעיר, כתבה גודול, "לומד במהלך משחק על אילו סוגי ענפים בטוח לקפוץ ואילו עלולים להישבר, והוא מתאמן בכישורים גופניים כגון קפיצה מענף אחד ואחיזה בענף אחר הנמצא הרחק מתחתיו, דבר שישמש אותו היטב בבגרותו, למשל במהלך היתקלות אלימה עם קוף בכיר יותר בדרגתו על צמרות העצים."62 בקיצור, השימפנזים הצעירים לומדים את חיי הג'ונגל.
התנהגות שצורכת אנרגיה שכזו, שעלולה להיות מסוכנת אך מחזקת מאוד, והיא משותפת כמעט לכל בעלי החיים המורכבים יותר מבחינה קוגניטיבית – היא בהכרח רבת חשיבות. מהלך משחק אינו נקבע מראש, ועל כן הוא מלמד ומתגמל גמישות ומכין את בעל החיים לבלתי צפוי, ואף מסב לבעל החיים הנאה בעת בחינת הגבולות של מה שהוא יודע ומה שעליו עוד לדעת. המשחק מלמד כיצד ללמוד. זוהי מעין הרפתקה מבוקרת, חקירה של עולמות חדשים ומוכרים כאחת. המשחק והסקרנות קשורים זה בזה בקשר בל יינתק.
"בעצמים חדשים עשוי תמיד להיות טמון יתרון," כתב הפסיכולוג האמריקני הדגול ויליאם ג'יימס, "לכן עדיף שבעל חיים לא יפחד מהם לחלוטין."63 חשוב לחקור עצמים חדשים, המשיך ג'יימס, ולוודא "מה הם עשויים לזמן." לאור זאת טען ג'יימס כי נטייה מסוימת להתרגשות מחידושים מהווה את היסוד האינסטינקטיבי לכל הסקרנות האנושית.64 הן המשחק הן החקירה הן התנהגויות שיש להן מניעים פנימיים והן חולקות ביניהן יסודות משותפים רבים של סקרנות וחקרנות כלפי עצמים ומצבים חדשים. "זוהי הרוח של החתול והקוף," אמר יוג'ין וולטר בספרו Milking the Moon ("לחלוב את הירח"). "בוא נראה מה יש שם. רק נציץ..."65
אך קיימים הבדלים בין משחק לבין חקר. נראה כי המערכות במוח השולטות בהם נפרדות למדי, והחקר נוטה להתרחש לפני המשחק, ובסביבות חדשות.66 המשחק צפוי יותר להתרחש רק לאחר שעצמים או נסיבות חדשים נחקרו והפכו למוכרים לפחות במידת מה. גם מצב הרוח שונה – שמח יותר במהלך המשחק, רציני יותר במהלך חקירה. במובן מסוים התרוממות הרוח של משחק הינה אלתור מהנה על הידע שנרכש זה עתה באמצעות חקירה.
בני אדם, שמבלים לפחות חמישית מחייהם בילדות ובהתבגרות, הם בעלי חיים משחקים וחוקרים באופן מיוחד. בצעירותנו, אנו יוצאים אל העולם, מתבוננים ומתמודדים עם מה שאנו מגלים, וקולטים אל חיינו את מה שראינו או חשנו זה עתה. הרעננות של חוויות אלו מתמשכת ומרמזת כי, כמו שכתב וולט ויטמן בעלי עשב: "היֹה היה ילד יוצא לדרכו יום יום/ וכל דבר ראשון, יתן בו עינו, ונעשה הוא עצמו הדבר / והדבר ההוא יֵעשה חלק בו משך היום או חלק מן היום / או משך שנים רבות או מחזורי-שנים מתמשכים."67 כל מה שהילד רואה או חש, אמר ויטמן, הופך לחלק ממנו: פריחת הלילך, צמחי מים, קצה האופק, ריח הביצות. כל מה שהוא נוגע בו או משחק עמו או חוקר אותו הופך לחלק ממי שעתיד הילד להיות.
מטבעו קולט ילד רשמים בקלות, ובאמצעות משחק עוד יותר. מחקרים על ילדים מגלים כי הזיכרון מתחדד כתוצאה ממשחק, וכי המשחק משפר את הביצועים במגוון של מדדי אינטליגנציה. במובנים רבים, כפי שטען ברנד היינריך במחקרו על העורבים, המשחק דומה למדי למהלכי האינטליגנציה. המשחק, כותב היינריך, "חושף אפשרויות כך שניתן לבחור מביניהן את הטובה ביותר, לחזקה או לאפשרה בעתיד."68 אך בעוד שמהלכי השכל הינם מופשטים, האפשרויות במשחק מוצגות בגלוי. המשחק, כפי שהוכיח גוף מחקר נרחב, מקדם את הגמישות בחשיבתם ובהתנהגותם של ילדים, כמעט כשם שהוא מרחיב את האפשרויות ההתנהגותיות הזמינות אצל בעלי חיים צעירים אחרים. המחזאי ג'ימס ברי הביע רעיון דומה במכתב שכתב לבנים שהיו מקור השראתו לפיטר פן. "בזה אחר זה," אמר ברי, "בעת שאתם קופצים כקופים מענף לענף ביער-הכאילו, אתם מגיעים לעץ הדעת."69
פסיכולוגים גילו כי ככל שהילד נוטה יותר למשחק, כך הוא או היא יפגינו יותר יצירתיות. ילדים ומתבגרים יצירתיים מאוד נוטים למשחק הרבה יותר מאשר ילדים ומתבגרים שהם אינטליגנטים מאוד אך פחות יצירתיים.70 נראה גם כי המשחק משפיע במידה רבה על יכולתם של ילדים ליצור אסוציאציות גמישות ומקוריות כאשר מציגים בפניהם עצם חדש או מציבים אותם בסביבה חדשה.71 רמת התרוממות הרוח משפיעה על הדמיון שבמשחק.72 ככל שהילד שמח וחיוני יותר בעת המשחק, כך יהיה המשחק יצירתי יותר מבחינת תוכנו ומבנהו.
פסיכולוגים שחקרו ילדים גילו שני ממדים של המשחק הקשורים ישירות למושג של משחק עתיר חדוות חיים.73 המושג "ספונטניות גופנית" מתייחס לרמת הפעילות הפיזית עתירת האנרגיה שניתן לראות בריצה, דילוג, קפיצה והתרוצצות. אלן וינר, פרופסור לפסיכולוגיה בבוסטון קולג' ומחברת הספר Gifted Children ("ילדים מחוננים"), הבחינה כי חדוות חיים, בעיקר מהסוג שניתן למצוא אצל ילדים מחוננים מאוד, לעתים קרובות מתבטאת לראשונה ובאופן בולט ביותר כאנרגטיות רבה בתקופת הינקות.74 וינר גילתה שהורים לילדים מחוננים מדווחים כי ילדיהם, אף כאשר היו קטנים מאוד, היו פעילים באופן יוצא מגדר הרגיל, ישנו הרבה פחות מילדים אחרים, והיו ערניים וסקרניים במיוחד. היא מאמינה כי דחף זה הינו מאפיין יציב שממשיך להתקיים במהלך כל חייהם הבוגרים של הנלהבים והיצירתיים.
המושג "שמחה גלויה", לעומת זאת, מתייחס לגילויי השמחה של הילד במהלך משחק; כלומר, לרמת ההתלהבות והתרוממות הרוח של הילד. שמחה גלויה, בדומה לספונטניות פיזית, היא תכונה מתמדת; אם הילד זוכה לניקוד גבוה במדד זה בגן הילדים קרוב לוודאי שהוא או היא יקבלו ניקוד גבוה בו בבית הספר התיכון (וכמעט בטוח שאף לאחר בית הספר התיכון, אם כי נושא זה לא נחקר באופן שיטתי). המרכזיות של מצב רוח מרומם בכל הקשור לנטייה למשחק הוכחה במחקרים רבים.
ילדים זקוקים לחופש ולזמן כדי לשחק. המשחק אינו מותרות; הזמן שהם מבלים במשחק אינו זמן שעדיף לנצלו ללימודים פורמאליים יותר. המשחק הינו חיוני, אלא שלעתים קרובות הורים ומחנכים תחרותיים שוכחים זאת. על פי ההערכות המקובלות, לילד הממוצע בגיל בית הספר בארצות הברית יש כיום ארבעים אחוזים פחות זמן חופשי מכפי שהיו לו לפני עשרים שנה. ההפסקה הגדולה נעלמה לחלוטין בבתי ספר יסודיים רבים, ותביעות משפטיות הביאו לסטריליות "בטיחותית" של הציוד ברוב מגרשי המשחקים. ערכות של ניסויים בכימיה מתפוצצות לעתים פחות תכופות, אך הן גם קצת פחות קסומות. ימי בטלה ארוכים של סתם הסתובבות בחצר מלאים כעת בשיעורים, והמשחקים כה מובנים שהם מלמדים מעט מאוד ממה שניתן ללמוד באופן מעניין ומקורי יותר בהשתובבות באוויר הפתוח ובחקירת הסביבה ללא כל תכלית מוגדרת.
חשוב מאוד לחקור מקומות פראיים, להניח שהסכנה אורבת במקומות ובנסיבות המעניינים ביותר, ולא לפחד מפני פציעה או חיידקים עד כדי הפיכת הילדות להד רחוק של מה שהיא אמורה להיות. "מוטב עצם שבורה מרוח שבורה," כפי שאמרה אחת מהמתנגדות למגרשי המשחקים ה"בטיחותיים".75 ילדים זקוקים למרחב גדול כדי לחקור, ויש לעודד אותם לשחק בחופשיות ובהתלהבות עם ילדים אחרים, לעשות טעויות כואבות, ליפול, לשוטט, ללכת לאיבוד ביערות, לרוץ בטירוף חושים. הם צריכים לפזז.
כולנו זקוקים הן ליערות פרא והן לגדות נהר מוגנות. סביבות מורכבות מאפשרות משחק והתנסות מורכבים. בדומה למוחם של דגי הטרוטה החופשיים והעכברים הכלואים, המוח האנושי ירכוש את המורכבות שאנו חשופים אליה. משחק מרומם רוח מטיל אותנו אל עולמות מורכבים ומופלאים יותר, וההנאה שאנו מפיקים בעולמות אלו מעוררת בנו את התשוקה להמשיך במשחק ובחקירה.
רוח המשחק מסתיימת אצל רבים בילדות או בתקופת ההתבגרות. אצל אחרים היא נותרת בעינה. מרגרט מיד, לדוגמה, היתה מרותקת מתופעה זו. "אני מתעניינת," כתבה מיד, "במה שקורה לאנשים שמגלים שכל החיים כה מתגמלים עד שהם יכולים לחיותם באותה מידת הנאה שילד מפיק ממשחק."76 או כפי שתומס האקסלי ניסח זאת, היכולת לתפוס את העולם מחדש, הטמפרמנט המאפשר "לראות את הטבע בעיני ילד". התרוממות רוח זו, רעננות ושובבות זו של המוח והנפש, היכולת לפזז, הן ללא ספק דברים שמין הראוי להיאחז בהם. על ג'ון מויר אמרו שהוא אף פעם לא הזדקן,77 וכן שהוא שמר במשך כל חייו על "לב ילד".78 ותיאודור רוזוולט, בגיל חמישים וחמש היה עדיין אדם נלהב מאוד ונחוש לחלוטין לסייע במיפוי נהר שטרם נחקר ביערות הגשם של האמזונס. "אני חייב ללכת," הוא אמר. "זו ההזדמנות האחרונה שלי להיות ילד!"79 (והוא אכן הלך. היה זה מסע בקנה מידה רוזוולטיאני, מלא בנחשים ארסיים, קדחת משוונית, זרמים עזים, טירוף וטביעות. מסעה של המשלחת היה מרתק מתחילתו ועד סופו, ובסופו, ואולי אין זה מפתיע כלל, שונה שם הנהר לריו רוזוולט.) שום דבר לא יכול היה למעשה להרוג את התלהבותו חסרת המעצורים של רוזוולט, עד למות בנו קוונטין במלחמת העולם הראשונה. אז, כפי שידיד אחד ציין, "הילד שבו מת."80