לפני קצת יותר משנה הפסקתי לקחת כדורים נגד דיכאון. זה אולי נשמע קצת יותר דרמטי ממה שזה. המינון שלי היה כדור ציפרלקס אחד כל לילה. הפסקתי כי הרגשתי שאני לא בדיכאון. ויש פה לכאורה בעיה לוגית. ברור שהרגשתי שאני לא בדיכאון. שהרי לקחתי כדורים נגד דיכאון. והם עבדו. אבל הרגשתי שאני לא צריך אותם. ידעתי. לא יודע איך. לא היה בי שום חשש שמא אני טועה, והדיכאון יחזור ברגע שאפסיק ליטול את הכדורים שמגרשים אותו.
אז הפסקתי. ולא בהדרגה, כפי שמומלץ, אלא במכה. הרגשתי כמה זצים שהרעידו לי את המוח, כמו זרמים חשמליים שפילחו את הגולגולת, תופעת לוואי מוכרת של הפסקת ציפרלקס. וזהו, הייתי בלי והרגשתי עם. לא הייתי בדיכאון. ובגלל שציפרלקס צמצם אצלי את המנעד הרגשי ואת עוצמותיו מלמטה ומלמעלה – רגעי האושר היו חזקים ואיכותיים יותר.
כשהייתי ילד צלחתי את הכנרת. לא זוכר שהתעייפתי אבל השתעממתי. לא נורא מעניין לצלוח את הכנרת. השתוקקתי להגיע אל החוף. ראיתי אותו מרחוק אבל הוא מיאן להתקרב. תחושתי הייתה שלא משנה כמה תנועות חתירה אעשה בידיי וכמה אבעט ברגליי, החוף נותר באותו מרחק מתעתע ממני. ככה זה לעשות סקס עם ציפרלקס. השפיכה לא מגיעה. וככל ששואפים ומתאווים אליה, היא מהתלת ומשתהה. יש בזה משהו מתסכל, אפילו מייגע. ברור שעדיף לחיות בלי ציפרלקס, אם אפשר. ולפני קצת יותר משנה הרגשתי שאפשר, וצדקתי.
זה לא עצב, זה לא ייאוש
זו לא הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי שאפשר. הכנסתי את הציפרלקס לחיי לפני בערך שבע שנים, בהחלטה שהתקבלה ביום חורפי מאוד בלונדון. לאחר שבמשך כמה ימים נדמה היה לי שהעננים סמיכים וכבדים ועוינים אותי. ושהמרחק בין השמיים האפורים לגגות הבניינים הוא כמה סנטימטר בלבד. ושאור צהבהב, קלוש וחיוורוני, בוקע מהחלונות ושובר את לבי. ובערך פעם בשנה שאלתי את עצמי בשביל מה אני צריך את הציפרלקס הזה והפסקתי לקחת. וגיליתי שטעיתי. הייתי צריך. ולכן היה משהו משחרר מאוד בהפסקה הזו. לא רק כי השתחררתי מהכדור. כי השתחררתי מהדיכאון.
אבל לפני חודשיים הוא חזר. מה זה דיכאון? זה כמו טחב מתפשט בנשמה. זה לא עצב. בעצב יש גם מרכיב מנחם, הנפש מתכרבלת בעצמה. זה לא ייאוש כי ייאוש זה משהו ואילו דיכאון זה העדר. העדר מוחלט של תקווה, של חדווה, של עצם האפשרות להנאה.
מעולם לא הגעתי לתהום ההעדר המוחלט. אני לוקח ציפרלקס כשאני חש עצמי מחליק במדרון לעברה. כשאני כל כך מעוך שאני כלום. כשסכין קטנה וחדה מבתרת אותי מבפנים. כשאני פוחד מהערב. כשאין לי יותר כוח להיות חזק. כשאני מתקוטט עם כל העולם והודף האשמות שווא ללא הרף בראשי. כשאני לא מסוגל לשמוע את קולו של ג'וני קאש בקשישותו. כשעמדת הפתיחה שלי במשא ומתן עם החיים, היא שלא נורא בא לי שום דבר, מעין משיכת כתף כזו, לא אופיינית לי. כשנדמה לי שקולו של קריין החדשות בקול ישראל בשבת בצהרים הוא המצאה שטנית (טוב, אני מודה שנגד זה טרם מצאתי כדור).
ההנאה גברה, המוטיבציה ירדה
אז חזרתי לציפרלקס. זה כאילו שהשתילו לי ברגים בראש, והידקו אותם לאט לאט. התחושה הזו הייתה הפעם מאוד מוחשית. אין סכין בקרביים. הערב סתם ערב. אבל אני נורא עייף. אני יותר נהנה ממה שאני עושה, אם אני מצליח להביא את עצמי לעשות. ההנאה גברה, המוטיבציה ירדה. אני אומר לעצמי שאולי הלאות הבלתי פוסקת שאני חש היא הלאות שהצטברה בי בקרב ההתשה שקדם לשיבה אל הציפרלקס. כשהייתי חזק במשך יותר מדי זמן. אולי זה נכון.
המציאות היא שאני בעיקר רוצה לישון. וששנתי עמוקה. ומיטיבה. ושאני מקיץ ממנה למצב מתמשך של בהייה. ושכל דבר אחר נראה לי כמו מאמץ קצת מיותר. אילולא הייתי חייב להתפרנס, יכולתי לישון 16 שעות ביממה. בקלות. בכיף, אפילו. גם עכשיו אני רוצה לישון. מאוד. זה נשמע לי נפלא. מה יכול להיות נפלא יותר?
אבל אני לא יכול לישון כל הזמן. וכשאני צריך לתפקד, העייפות הזו שוקלת בתוכי כמו עופרת ומייסרת אותי. בינתיים שווה לי לשלם את המחיר. ולעבוד קשה בשביל האורגזמות שלי. כלומר, יש בעולם הזה עבודות קשות יותר מלהגיע לאורגזמה. אבל אני אפסיק שוב. אחרי שאחלים ואתחזק. אני אפסיק שוב, כשהקיץ יבוא. לאו דווקא הקיץ שמתחיל ביוני. אלא איזה קיץ של הנפש, במחזור העונות של הנפש, שתהיה בריאה אמן.