אז מה הדבר הכי ישראלי שיש? תתפלאו, אבל זה לא יאיר לפיד, למרות שהוא מוזכר בספר "צופן הישראליות" שכתב פרופ' גד יאיר, ראש המחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים.
בראש רשימת מאפייני הישראליות עומדת, אם כן, החרדה - בשם השואה, בשם הדורות, בשם פרעה, בשל עלילות הדם, המפגעים וכל אלה שקמו עלינו לכלותנו. אפילו דברות כמו "שאני אצא פראייר?" או "אני מדבר משמע אני קיים", ממוקמות מאחוריו.
עשרת הדיברות של הישראליות שמוצגות בספר, מובאות במידה רבה דרך עיניהם של מאות סטודנטים זרים מכל רחבי העולם, שמכירים את הישראלים והישראליות לא רק דרך אמצעי התקשורת אלא דרך שהותם בישראל. כפי שמתאר המחבר: "הכוח של הספר הוא העיניים הזרות, שמציבות מראה מפתיעה ומשעשעת". מי שקצת מודאג מהקידומת "פרופ'" לשם המחבר, שמא המוצר שלפנינו הוא טקסט אקדמי "כבד", יכול כבר לקבל צפירת הרגעה, שכן סגנון הכתיבה של "צופן הישראליות" הוא קליל ואסוציאטיבי.
כפי שעולה מהספר, בשל מנגנון החרדה שטבוע בנו, הישראלים, אנו מגיבים באופן מוגזם על כל מקרה של תוקפנות. מה הפתרון לזה?
"לא בטוח שיש פתרון. תראה מה קורה בימים האחרונים. אנחנו מסתובבים עם השאלה אם כן או לא נפציץ את איראן ועם כל 'הקם להורגך השכם להורגו'. כל המסורת היהודית של הרדיפה והסבל עולה מזה".
ראש הממשלה, בנימין נתניהו, הוא ממובילי הדיבר הראשון הזה, של חיזוק תחושת החרדה, בהזכירו לנו שאיומים גדולים קמים עלינו.
"בוודאי, אבל ספק אם מישהו אחר היה נוהג אחרת. מנהיג לא יכול להתעלם מפרספקטיבות מכוננות בהיסטוריה היהודית. העם היהודי גם קיבל תזכורות כואבות לכך. אבל חשוב שמנהיגי העם היהודי לא יפעלו לפי הפחדים המותנים, אלא מתוך ראייה ריאליסטית. השאלה אם בכלל ניתן להפריד ביניהם. התחושה היא שאצל נתניהו זה מאוד מרכזי כבר מגיל צעיר. אבל גם אולמרט ואפילו פרס, שאי אפשר להאשימו כאיש ימין, סיפקו אמירות כאלו".
אתה מרבה ללגלג על החרדה הזו, אבל היא די מובנת, לעתים אף מוצדקת, לא?
"בהחלט. אפילו הסטודנטים הזרים שנשאלו על כך בספר, אומרים שזו אכן קצת פרנויה אבל שאין עשן בלי אש. היא פשוט מאוד תמוהה ושונה למי שלא גדל כאן".
אתה מזכיר בספר שגם לפלסטינים יש את הדיברות התרבותיות שלהם. מהן?
"ראשית, אין עם שאין לו עקרונות מוסריים משלו. מה שאנו לא מבינים מספיק אלו דברים שגרוסמן כתב ב'זמן הצהוב' לגבי מה שחשוב להם, כמו ההיצמדות לאדמה, גישה שהם ישמרו על הקרקע עד שיעברו הטורקים, הבריטים, היהודים. הם אוחזים בתפיסה שעל-פיה הגורל האישי אינו חשוב אלא רק גורלו המתמשך של העם לאורך ההיסטוריה".
תורת החפיף
בוא נדבר על דיבר החפיף - חבורה של פליטים הקימה פה מדינה מפותחת עם היי-טק נהדר ומדע שמספק חתני פרס נובל, והכל נעשה ב"חפיף". אולי זו רק סטיגמה?
"הדיבר מאוד נכון. אתן דוגמה קטנה. לאחרונה התקיים פסטיבל אנתרופוליטי בסינמטק. הגיעה לשם להקה שנראה כאילו יצאה עכשיו משטיפת מכוניות ומבחינת הישראלים זה נראה בסדר גמור, אבל לעיניים זרות זה what the fuck? זה מין חפיף כזה. זה נורא נחמד לחיות ככה, אבל גם נראה רע וגם מוביל לתקלות ואסונות או חוסר רצינות.
"הסטודנטים הישראלים הם טובים כי הם דעתנים, אבל שונים מסטודנטים אמריקנים בכך שהם פחות מלומדים. אם היה אפשר לחבר בין המשמעת והרצינות האירופית לחדשנות הישראלית זה היה נפלא".
בספר אתה מזכיר את התכונה הישראלית שלפיה "הילד שלנו הוא של כולם".
"הכוונה היא כמובן לסולידריות. גם הסטודנטים מחו"ל הירבו לציין לחיוב את ערכי המשפחתיות והחמימות בחברה הישראלית. המסקנה היא שלמרות הרוחות הניאו-ליברליות, החברה הישראלית היא עדיין הרבה יותר סולידרית ממה שאנו נוטים לחשוב.
"התכונה הזאת מובילה אותנו, בין השאר, להילחם בממשלה ובטייקונים, כי האוריינטציה עדיין הרבה יותר סוציאליסטית ממה שנדמה לרב הישראלים. זה בא לידי ביטוי באופן בולט במיוחד במחאה החברתית של הקיץ האחרון ועם כל הרצון שלא לחטוא בפופוליזם, קשה שלא לחבר את זה לעסקה להחזרת גלעד שליט".
