עיתוני בריטניה נהנים היום כולם לנעוץ שיניים בגוויתו המצחינה של הצהובון News of The World, שתובא לקבורה אחר כבוד ביום ראשון הקרוב, אחרי 168 שנים רצופות שבהן יצא העיתון לאור.
בשנים מסוימות היה הניוז אוף דה וורלד, כיאה לשמו, גם העיתון הנפוץ ביותר בעולם. עורכיו היו בין הראשונים שהקפידו על כותרות קצרות ופשוטות ותמונות גדולות, כדי להגיע גם אל מעמד הפועלים, שלא תמיד ידע קרוא וכתוב.
הנוסחא הזו עבדה. בניגוד לעיתונים שנסגרים בעשור האחרון בגלל היעדר קוראים ונאבקים כדי לשרוד, הניוז אוף דה וורלד נופח את נשמתו כשהוא רווחי למדי, ונותר המצליח מבין כל עיתוני סוף השבוע בבריטניה, עם כשלושה מיליון קוראים מדי יום ראשון. המו"ל, איל התקשורת רופרט מרדוק, החליט שבגיליון האחרון לא יהיו פרסומות, וכל הרווחים ממכירתו יופנו לצדקה. במקרה הזה, ספק אם תהיה בכלל עמותה שתרצה לקבל את הכסף.
המוסר הבריטי הכפול: מצקצקים לשון - וממתינים בכליון עיניים לרכילויות
קשה להאשים את הבריטים. במחשבה ראשונה, נדמה שהניוז אוף דה וורלד הוא שדירדר את עולם העיתונות בשנים האחרונות לשפל הנמוך ביותר שלו - מציצני ובזוי מאי פעם. ידוע כבר שנים כי אנשי העיתון צותתו לטלפונים של סלבריטאים ופוליטיקאים (בין השאר של הנסיך ויליאם וראש הממשלה לשעבר גורדון בראון) ואפילו של קציני משטרה. אבל השערורייה האמיתית שהובילה לסגירה הייתה הציתות לתאים קוליים של משפחות שכולות של חיילים שנפלו בעירק ובאפגניסטן ושל הרוגי פיגועי הטרור בלונדון.
חקירת המשטרה העלתה שיותר מ-4,000 מספרי טלפון נפרצו או היו על הכוונת של כתבי העיתון במהלך העשור האחרון - הכל כדי להביא סקופ סנסציוני ובלעדי בגיליון הקרוב. באחד המקרים נפרץ התא הקולי של הצעירה הנעדרת מילי דאולר, בעת שבני משפחתה והמשטרה היו עסוקים בחיפושים קדחתניים אחריה. החוקר הפרטי ששכר העיתון אף הגדיל לעשות ומחק הודעות מהמשיבון, ובכך נטע בבני המשפחה תקוות שווא שאולי בתם האבודה עדיין חיה אי שם ומוחקת הודעות - עד שהתברר כי נחטפה ונרצחה על ידי רוצח סדרתי.
כבר כעת ברור לכולם שהחקירה בפרשת ההאזנות תוליד מעצרים נוספים ופרטים חדשים ומטרידים שיצוצו בעקבותיהם. בעלי העיתון, רופרט מרדוק, האיש שהמציא את נערת עמוד 3 של ה"סאן" ומחזיק גם ברשת פוקס, בוול סטריט ג'ורנל ובטיימס הלונדוני, כינס דיון חירום של תאגיד התקשורת ניוז קורפ בשאלה איך למנוע מהמפרסמים לברוח ולהציל את הספינה הטובעת. מותו בטרם עת של הניוז אוף דה וורלד עלול לסמן את תחילת הנפילה של אימפריית מרדוק וייזכר בדברי ימי התקשורת העולמית.
אמה ווטסון מעניינת יותר מסגירת עיתון בן יותר מ-100 שנה?
למרות כל אלה, טועה מי שחושב שהאירועים האחרונים מסמלים את סוף דרכה של תרבות הצהובונים, הרכילות והמציצנות. כדור השלג שהוביל לסגירה החל להתגלגל רק כשנחשפו הפרטים על הציתות למשפחות הנרצחים והקורבנות.
לאורך תקופה ארוכה, נותר הציבור הבריטי אדיש לתופעה - כל עוד היה מדובר בפלישה ללא גבולות לחיי העשירים והמפורסמים: ציתותים, צילומים מחדר המיטות, חיטוט בפחי אשפה וכל אמצעי כשר אחר להשגת המטרה, הבלעדיות והכותרות העסיסיות.
הידוענים, כך אומרים לעצמם הקוראים, הרי נהנים מהחשיפה, מהתהילה ומהכסף הנלווה - ובמקרים רבים גם מזמינים בעצמם את צלמי הפפראצי הטורדניים. אפילו גיבור היום - השחקן יו גרנט, שחשף בעצמו חלק מההאזנות בשיחה מקרית עם כתב צהובון - זכה כאן ליחס חשדני בתוכניות האירוח ובעיתונים.
הנה, אפילו בשיאה של פרשת הניוז אוף דה וורלד העסיסית, בחרו בצהובון "דיילי סטאר" למלא את עמוד השער דווקא בתמונות מבכורת הסרט האחרון בסדרת הארי פוטר. הרי מה כבר ערכם של סגירת עיתון מיתולוגי והבאת עורכים לחקירות משטרה' לעומת אמה ווטסון המצודדת בשמלת ערב שחורה? לא אסתכן בלהמר שכבר בשבוע הבא יחזרו מיליוני בריטים לקרוא את הכותרות על פרשיות האהבים האיזוטריות, מידות החזיה של הדוגמניות או על הלוק החדש של דיוויד בקהאם. יו גרנט מנסה להיאבק בתרבות הצהובונים הפולשנית והרדודה, אבל בסרט הזה הוא משחק דווקא את תפקיד דון קישוט, שכמו בקרב עם טחנות הרוח - נידון לכישלון צורב.