השבוע שאחרי "עמוד ענן" היה בין המוזרים שידענו. בליכוד סגרו רשימה שלא קשורה לליכוד, בחמאס נותנים שמות של טילים לילדים, אפילו אהוד ברק הצליח להפתיע אותנו. ובדיוק כשראינו את הפחחית הלוהטת וחשבנו שיש תקווה, הגיעה ההודעה שניפצה את כל אשליותינו. סיכום שבוע גברי
אוף, לו רק היה לי מברג שבע שמיניות
במשך יומיים קסומים השבוע הצלחנו לשכוח לרגע שבביקורינו הקודמים במוסך השארנו מאחורינו משכורת חודשית, כבוד עצמי ושאריות רקטום. זה קרה כשהילה לוי, פחחית מוסמכת, בעלת מוסך בחיפה ולוחמת למען שוויון זכויות בעבודה - פרצה לחיינו בסרטון לוהט שהטעין כל טרנספומטור, הדליק כל קרבוקטור והעיף כל אינסטלטור ברדיוס הקרוב. כי גם אחרי כל הטראומות שצברנו במוסך, באמת רצינו לתרום לשוויון בין המינים ולאפשר גם למוסכניקית שופעת להפוך פנצ'ר בגלגל להחלפת מנוע. רק לאחר מכן הסתבר לנו שלא הילה ולא ג'אנטים, הכול חלק מפרסומת של "מוסכי צמרת" שנעזרה בדוגמנית כדי לגרום לנו לבחור דווקא במוסך בחיפה.
החלק הבעייתי הראשון בקמפיין הזה הוא האמינות. אחרי הכל היתפסות בשקר חמורה הרבה יותר מסתם עסק לא מצליח. כי מי שהגיע למקום, חיפש את בעלת המוסך ומצא רק את עזרא הנפח, לא יחזור אליו שוב לעולם, וידאג גם להפיץ את הסיפור לכל מי שרק ירצה לשמוע. אבל החלק הדפוק באמת כאן הוא הניסיון להוכיח בפעם המיליון שמחשוף בולט ופנייה סקסית יספיקו כדי לגרום לגברים לקנות כל דבר. קודם כל כי הוא פוגע בנשים מקצועיות באמת שרוצות לטפל ברכבים שלנו, אבל הרבה יותר בגלל שנשים מיוזעות ומגורזות היטב אפשר למצוא בחינם באינטרנט, ושם אף אחד לא מחייב אותנו על שעות עבודה.
פעם ליכוד, היום האיחוד (הלאומי)
איזה מזל שבעשיריה הראשונה יש רק אנשים שקולים | צילום:
חדשות 2
הכל כבר נאמר על הרשימה החדשה של המפלגה שבעבר ייצגה בנאמנות את המחנה הלאומי, וכיום יכולה להתגאות בכינוי החביב "אפרוחי מוסוליני". בין משה פייגלין יריב לוין, מירי רגב וציפי חוטובלי, אפשר רק להודות לכוחות עליונים שלא נולדנו בתור עצי זית. כי הבעיה עם הבחירה הזו באמת היא שאין לה כמעט שום נגיעה למצביע "הליכוד" הממוצע, שגילה שהדילים גנבו לו את המפלגה. בדיוק כמו שההצבעה למפלגה בבחירות לא מבטיחה שמצע הבחירות יקוים בפועל. רגע אחרי פרסום התוצאות החבר'ה מתפרקים, מתאחדים, מפצלים, שוברים קיר חיצון ובונים מרפסת. ואם אין אידיאולוגיה ואין משמעות לקול הבוחר, שאף אחד לא יתלונן על אחוזי ההצבעה הנמוכים. בשביל דמוקרטיה כזאת לא שווה לעזוב את המנגל.
לא סחבק, פנסיונר
כולם, שירו איתי: "זובי, זובי, זו" (קרדיט: עמית סלונים)
לא קל להודות בזה (בעיקר לאור העובדה שהוא עלול לחזור בעוד שתיים וחצי דקות), אבל ההודעה של אהוד ברק על פרישה מהחיים הפוליטיים קצת צבטה לנו בלב. בעיקר כי עד היום לא ממש הבנו מי הוא האיש באמת? אנחנו יודעים שהוא לא נחמד, לא סחבק, לא מוריד את הזבל ולא שוכר דירה מתחת לקומה 35, אבל איפשהו מתחת למעטה הציני הזה הסתתר אחד האנשים היותר מורכבים שצמחו בציבוריות הישראלית, כזה שלא הפסיק להפתיע. החיוך הממזרי של מי שיודע תמיד יותר מכולם וחוסר הרצון לשחק את המשחק הפוליטי זיכו אותו בהרבה שנאה מוצדקת, אבל זה גם מה שהפך אותו למי שהקדים תמיד את כולם בקריאת המפה. כולם מדברים בהתלהבות גדולה על דם חדש בפוליטיקה, אבל לא בטוח שנוכל לישון טוב יותר כשנדע מי יהיה האיש שיוביל אותנו לסבב הבא.
הילדים של חורף 2012
קוצ'י, קוצ'י קו, פאג'ר קטן | צילום:
AP
זה אולי נראה כמו משהו שהתרחש בתקופת הפלישתים, אבל מבצע "עמוד ענן" הסתיים רק לפני שבוע. עדיין מוקדם בשביל להתחיל את הסבב הבא, אבל בהחלט מספיק כדי לבדוק את מצב הנזק הפסיכולוגי המצטבר. בעזה, למשל, הסתבר השבוע שהשילוב בין מלחמה ל"אין מה לראות בטלוויזיה" מוביל אוטומטית ל"בייבי בום". וכך, בין חיסול לנפילת בניין, נולדו ילדים שזכו לשמות באווירת המלחמה כמו: התינוקת פאג'ר או אחמד ג'עברי העולל. מה שאומר שגם הפעם תצטרכו להתגייס למאמץ המלחמתי, אין ברירה, הכל למען המולדת. אז קדימה, מהר לחדר השינה. תוך תשעה חודשים אנחנו מצפים למצוא פה את כיפת ברזל, שרביט קסמים ולפחות בני גנץ אחד. בהצלחה.
יהיה חם ומגניב
למכירה: צעיפים. חמש בעשר | צילום:
עודד קרני
לפעמים נראה שלמרות הכל יש איזה סדר בעולם, מנגנון שמכוון כל אחד למקום שבו יעשה הכי מעט נזק. אחרת לכו תסביר איך זה שבכל פעם שאנשי ספורט רוצים להוריד את גובה הלהבות, הם בוחרים לעשות את זה עם בנזין? דרבי הכדורסל הראשון מזה שנים ייערך בתחילת השבוע הבא, והוא כבר מייצר סביבו טירוף מערכות של מבצע קרקעי בעזה: אבטחה ביחס של מחוז לאוהד, תשדירים שמבקשים להוריד את האלימות בליווי פיצוצים ותימרות עשן של היו מביישים את צבא סוריה החופשית, ואיומים בירידה מהמגרש למשמע קללות (שאם קודם עוד היה ספק שיגיעו, עכשיו אפשר להיות רגועים). כל כבאי מתחיל היה מספר לכם שהדרך הנכונה לכבות שריפה היא לנתק את הגורם שמלבה אותה. אם אירוע ספורט מייצר סכנה למבקרים בו, עדיף שלא יתקיים בכלל. הבעיה היא שכל הגורמים המעורבים (משטרה, תקשורת, קבוצות) רק מרוויחים מאווירת המלחמה הזאת, מה שאמור להדאיג כל מי שיגיע לנוקיה ביום שני. אבל תרגיעו, בסדר? די לאלימות.
