אחוות חטופים
דילמה. פייר? אם היינו מזדמנים במקרה לאירוע בו פגש גלעד שליט את כוכבי "הומלנד" בישראל, לא ממש היינו יודעים לאן לרוץ קודם. מצד אחד הרי ברור שהספורט הלאומי כרגע הוא להשיג תמונה עם גלעד. בשלב מסויים זה מתחיל להיות קצת לא נעים להסביר לחבר'ה שעדיין לא הצלחת לתפוס אותו. בכל זאת להם כבר יש אלבום אחד מהפאב, שניים מהכדורסל ושלושה מהשקת הליין החדש של החולצות המשובצות בנמל. מצד שני, זה מנדי פטינקין לעזאזל, אתם מבינים מה זה להקליט אותו אומר: "חאלו, מיי ניים איז אינייגו מונטויה. הבא שיחפור לנו על גלעד, פריפר טו דאיי"?
בכלל, קשה להתעלם מהתחושה שבמידה מסויימת גלעד נותר עדיין שבוי. אמנם היום זה קורה במרחב גדול, פתוח ומרווח הרבה יותר - אבל גורלו, כך מסתבר, לא שונה מזה של ליהיא גרינר: נדון לשתף אותנו בכל פעילות, לעמוד למבחן הטוקבקים וללחוץ ריפרש בגוגל אלרטס כדי לוודא אם פספס בטעות אזכור במקומון המקוון של נווה מונסון. אמנם הוא בעצמו נהנה בשלב זה מתשומת הלב וחיבוק הדב שלנו (או לפחות עושה רושם כזה), אבל איכשהו לא היינו רוצים להגיע ליום שבו הזמנות החתונה שלו יגיעו אלינו מודפסים על ניילון נצמד ממומן.
אתה מקולל בזאת לנצח נצחים
מקום מוזר הקוסמוס שלנו. מסתורי. ב-99% מהמקרים היינו מתים שישלח לנו רמז, סימן שעשינו את הבחירות הנכונות, והוא רק מצביע עלינו ונקרע מצחוק. אבל לעיתים נדירות מגיע הרגע שבו הוא מחליט להפסיק לרבוץ מול שידורים חוזרים של "חברים" ולעשות משהו מועיל. ביום רביעי האחרון ריכז היקום את מיטב כוחותיו כדי לאותת לנשיאה החדש של צרפת, פרנסואה הולנד, לשקול שוב את התפקיד הנחשק.
זה התחיל עם מכת ברק במטוס הנשיאותי, נמשך עם גשם שוטף שליווה את מסע ההכתרה בשאנז אליזה, והסתיים עם הפוליטקאים היוונים שהציעו לו לדחוף את הסיוע הכלכלי שלו עמוק לבאגט. בינתיים הולנד, כך נראה, לא ממש מבין את הרמז. אבל זאת רק ההתחלה. אחרי הכל, יש הרבה דברים שהיקום יכול לספוג, אבל צרפת בלי קרלה ברוני? זה סימן למלחמה.
מצאנו את "האחד"
כמה חיכינו, כמה קיווינו, ובסוף הוא הגיע: האביר על הסמארטפון הלבן. מיכאל גולן, הבעלים של חברת "גולן טלקום" פרץ השבוע בסערה לחיינו בהשקה הרשמית, חמוש ברוח מהפכנות צרפתית וסל מחירים של סייל סוף עונה. "מספיק להיות פראיירים" הוא ירה לעברנו במבטא של המרוויניג'יאן מהמטריקס, והציע שיחות ללא הגבלה, אינטרנט ללא גבולות וקממבר חופשי לכל מצטרף. חייבים להודות, קצת קיווינו שמתישהו במהלך המצגת גם מוניקה בלוצי תקפוץ להגיד איזה 'בונז'ור', אבל בשלב הזה נסתפק גם בחשבון חודשי שלא יגרום לנו להתדרדר ללחם ומרגרינה. ויוה לה רבולוציון וזה.
על בושות ואפסים
אומרים שתמונה שווה אלף מילים, אבל לפעמים גם שתי מילים שוות את אותו סכום בדיוק. איזו דרך טובה יותר יכולנו לבקש לסכם באמצעות עונת הכדורגל המופלאה שעברה עלינו בישראל, מאשר במפגש בין טוטו תמוז לאלי טביב? במחי פרץ התלהמות אחד סיפק החלוץ של הפועל תל אביב את תמצית הכל: "בושה" ו-"אפס". בושה היא התחושה של מי שראו העונה קרבות על הדשא שלא היו מביישים את הקולוסיאום בימיו הטובים, של מי ששמעו את "ראש ממשלת הכדורגל" מתבטא כמו אוהד אולטראס על מתאמפטמין ושל מי שנאבקו לשמור על שפיות בין פרשנות של דני נוימן לזו של שלמה שרף. אפס הוא אנלוגיה לרמה, למספר הצופים שבקרוב יגיע למגרשים ולמשכורת שטוטו תמוז צריך לראות בבנק מעכשיו ועד סוף הקריירה.
שאגאל לעניים
לא נעים לנו לעשות את זה, אבל מישהו הרי מוכרח לקחת אחריות מתישהו. אתה מבין, ציון, זה לא שאנחנו לא מעריכים את המאמץ. גם אימא שלנו לא ממש פרגנה כשחזרנו מהגן עם קשקוש בצבעי גואש, והסברנו שציירנו שלום עולמי. אבל בינינו, אף אחד לא שומע, הציור הזה באמת נראה לך דומה לבר? אנחנו חשבנו יותר בכיוון אילנית הליצנית או מישהי שבדיוק נדחתה באודישנים ל"מופע החושי" של ליאור סושרד. חבל שלא דיברת אתנו, בשביל מה יש חברים? רק תרים טלפון ונשמח להשאיל לך את אחד הפוסטרים מ"ספורטס אילוסטרייטד" שתלינו אצלנו. תלמד ציון, הכי טוב אורגינל.
נו, מתי כבר מוצ"ש?
מחקר בריטי שהתפרסם השבוע קבע כי השעה המושלמת לסקס במהלך השבוע היא 11 בלילה במוצאי שבת. מפתיע הסיפור הזה, עד היום היינו בטוחים שהזמן הכי טוב הוא עכשיו, מקסימום לפני חמש דקות. מצד שני, יש משהו טוב בעובדה שהכל נמצא עכשיו על השולחן. אין דחיות, אין כאבי ראש, אין "צריך לקום מחר מוקדם לעבודה". זה לא אנחנו, זה המדע. אז קבענו, כן? שבת, מיד אחרי הליגה הספרדית. איפה אתן מעדיפות, בצד שלנו או שלכן?