יש כאלה שיגידו מיד "הנה המוסר הכפול. כששם נרצחים אנשים לא קורה הרבה, כשפה מישהו נשרט מיד העולם קופץ". אחרים אומרים "למה אנחנו צריכים להשוות את עצמנו לגרועים שבמקומות? וכשמישהו מנסה לעשות משהו לפתור משברים במקומות אחרים, אנחנו בכלל יודעים או מתעניינים בזה?". כך או כך, זה מה שקורה עכשיו בכמה מקומות בולטים:
אוקראינה
אוקראינה תופסת כותרות בימים האלה אחרי חודשים של רתיחה. רק בימים האחרונים נהרגו 75 בני אדם ומאות נפצעו. הכול קורה ברחובות – אש חיה של המשטרה נגד מפגינים וההיפך.
אין צדיקים גדולים משני הצדדים. זה קרב פוליטי על כוח והשפעה וכיוונה של המדינה. על הניר אוקראינה היא דמוקרטיה, יש בחירות, יש פרלמנט. אבל איכשהו השלטון נראה הרבה יותר כמו דיקטטורה: נשיא עם גינונים של אוליגרך, החלטות תמוהות בפרלמנט ומתנגדים פוליטיים בכלא. ברקע, לפני כמה שנים, גם פרשת ההרעלה של הנשיא יושנקו. אז דמוקרטיה בסימן שאלה, יריות ברחובות וזכויות אדם בערבון מוגבל.
תאילנד
המצב במרכז בנגקוק מתקרב לאנרכיה. ערי אוהלים בצמתים הראשיים, בחירות שמראש הוכרזו על ידי המפגינים כלא חוקיות ולאחרונה אש חיה ברחובות והרוגים. תאילנד מהלכת על הקו שבין מונרכיה מלכותית ודמוקרטיה פרלמנטרית. מצד אחד היא מדינה חקלאית, מצד שני יש בה שוק חופשי וקפיטליסטי. בדרך השתבשו כמה דברים: שחיתות, פערים כלכליים בין העיר לכפר והחלשות מוסד המלוכה – הדבק שמחזיק את הכול.
מה עושה העולם? בשתי מילים שום-דבר. כן, זה מסובך, זה "פנימי", אבל אנשים מתים. האוריינטציה התאילנדית הייתה תמיד אמריקה. עוד מאז שהמפציצים המריאו לעבר וייטנאם וקמבודיה משדה התעופה שהאמריקנים בנו לעצמם ליד פאטיה. גם לסין מהלכים בתאילנד, כמו בכל מדינה באזור. ארה"ב לא תסתבך עם סין.
ונצואלה
גם בונצואלה יש קרבות רחוב בערים הגדולות. מקראקס ועד סאן קריסטובל. 13 בני אדם נהרגו ברחובות בימים האחרונים בהפגנות נגד ממשלתו של ניקולאס מדורו, שעלה לשלטון לפני עשרה חודשים בלבד. הוא מאשים את האופוזיציה שהיא משת"פית של ארה"ב. מנהיג האופוזיציה, אנריקה קפרילס, מכנה את ראש הממשלה "טעות היסטורית". עמיתו, מנהיג האופוזיציה לאופולדו לופז, נמצא בכלל בכלא.
לונצואלה היסטורה סבוכה של יחסים על ארה"ב באדיבות הוגו צ'אבז המנוח. הוא כבר לא בסביבה והאמריקנים משוועים לדף חדש. גם כדי שהנפט ימשיך לזרום וגם כדי לשפר את האחיזה בדרום אמריקה.
המזרח התיכון
ובינתיים במזרח התיכון – סוריה, מצרים, עירק, לבנון. מספרים אסטרונומיים של הרוגים. בסוריה, לפי האו"ם, נהרגו עד היום יותר מ-100,000 אזרחים במלחמה. ארגוני האופוזיציה טוענים שמדובר ב-140 אלף. במצרים מעריכים שנהרגו כ-1,300 בני אדם ב"אביב הערבי". בעיראק לא עובר יום בלי פיצוץ מכונית תופת, מטען צד, או טבח. יש מחקר מקיף של חוקרים אמריקנים וקנדים, שטוען שב-10 השנים האחרונות, מאז פלישת ארה"ב, נהרגו בעירק חצי מיליון בני אדם ולא מסיבות טבעיות. מלבנון כבר נואשו מזמן.
ויש עוד הרבה – סכסוכי דמים באפריקה, דיכויים באירן ובסעודיה, עינויים בסין. מה זה אומר על העולם שבו אנו חיים? מה זה אומר עלינו כאן בישראל?