קצת קנה מידה על סופות וקור. הנה כמה מההנחיות שקיבלו השבוע תושבי ניו יורק מהעירייה שלהם: "הטמפרטורה מינוס 15 מעלות צלזיוס אבל עם הרוחות זה מרגיש כמו מינוס 27. אם אתם מוכרחים לצאת החוצה זכרו שיש סכנת חיים, סכנה לכוויות קור וקפיאה של הגוף. חלק גוף חשוף יקפא בתוך 30-45 דקות. בתי הספר בתוך העיר ניו יורק פתוחים, מחוץ לעיר נפתחים באיחור. גם אם המדרכה נראית נקייה, יש סכנת החלקה. אם אין חימום בבית צלצלו 311. הרכבת התחתית פועלת למעט עיכובים קלים. את הטיול עם הכלב שלכם יש לקצר מאוד ואל תשאירו כלבים במכונית".
והרשימה עוד ארוכה. חורף ניו יורקי הוא אף פעם לא פיקניק, אבל הנוכחי שובר שיאים. המתקפה הזו מתחילה עם השנה החדשה ועם הקדנציה החדשה של ראש העיר - המבחן הראשון שלו בלי אפילו עשרה ימים של חסד. אם העיריה לא תתפקד 100% בימים האלה, ראש העיר הטרי ביל דה-בלסיו יכול לארוז כבר מעכשיו.
הקור יחלוף בסוף, הסופה תיעלם. ניו יורק תישאר עם עידן חדש אחרי שלוש קדנציות מוצלחות של מייקל בלומברג. האיש ניהל את העיר כמו חברת ענק. הוא קיבל אותה עם גירעון של 5 מיליארד דולר והחזיר אותה לדה-בלסיו עם תקציב מאוזן. מזה כארבעים שנה ניו יורק חיה עם גירעונות. עד היום. לבלומברג היה סדר עדיפויות ברור והוא הסתער עליו בלי למצמץ. קודם כל יצירת מקומות עבודה, אחר כך חינוך, אחר כך מערכת הבריאות הציבורית. הוא קידם את שלושתם. מה הפלא שדיברו בו כמועמד לנשיאות? כל נשיא מדבר על אלה – מעטים מצליחים.
אבל בלומברג היה הרבה יותר מזה. הוא הפחית את כמות הפשיעה בעיר, הוא העז להעלות קצת מיסים והוא האמין במלחמה נגד העישון. ניו יורק הייתה המובילה בעולם בהגבלת עישון והוא היה גאה בזה. בראיון שערכתי אתו לפני כשלוש שנים הסביר באותות, במופתים ובמספרים איך העישון פוגע אנושות בבריאות ובכלכלה. הוא דיבר כמו נביא שראה את האור.
הסגנון שלו היה הענייני ביותר. הפוליטיקה נראתה קטנה עליו. שינו לכבודו את החוק כדי שייבחר אחרי הקדנציה השנייה. העיר ניו יורק, שאותה קיבל מיד אחרי אסון 11 בספטמבר 2001 בשיא הדכדוך, שחוותה משבר כלכלי מתמשך, התאוששה בזכותו. זה לא היה מקרי. אפילו המריבות הענקיות של הקבוצות המגוונות בניו יורק, שמזכירות קצת את ישראל, שככו. לבלומברג גם לא אכפת מי ייקח את הקרדיט . הוא מינה עוזרים חזקים ולא התרגש מכלום. כאשר הביקורת גברה מיהר להגיב ולתקן. זה באמת נדיר בניו יורק - האיש סיים 3 קדנציות ומעטים מאוד חגגו את עזיבתו.
הייתי לסבית, עד שהכרתי את בעלי
קבלו את ביל דה-בלסיו. על כל שני המטר גובה שלו. דה-בלסיו הוא קודם כל פוליטיקאי רב ניסיון ולא כמו בלומברג, איש עסקים שנכנס לפוליטיקה. דה-בלסיו הוא איש המפלגה הדמוקרטית וזה כבר מביא אתו מטען מסוים. את ה"סטאז'" שלו עשה בממשלו של ראש העיר דיויד דינקינס. דינקינס נחשב בניו יורק לנפל הגדול ביותר. הוא נכנס לנעליו של אד קוץ' האגדי, ששלט בעיר במשך 12 שנה. דינקינס כשל כישלון חרוץ. הוא נזרק אחרי קדנציה אחת בלבד וכדי להוסיף מלח על הפצעים – נבחר במקומו ראש עיר רפובליקני. קראו לו רודי ג'וליאני. רפובליקני בניו יורק זה בערך כמו שבהתנחלות איתמר יבחרו בזהבה גלאון.
סיפורו האישי של דה-בלסיו מורכב. הוא נולד בכלל בשם וורן וילהלם. אביו היה ממוצא גרמני, אמו הייתה איטלקייה. בהיותו בן שבע, האב עזב את המשפחה, בגיל שמונה הוריו התגרשו. הילד אומץ לחיקה של משפחת דה-בלסיו ולימים שינה את שמו לזה של אימו. הוא נולד במנהטן, גדל במסצ'וסטס, חזר לניו יורק וסיים לימודי תואר שני באוניברסיטת ניו יורק ובקולומביה. אבל את הקרירה הפוליטית שלו החל בברוקלין כאשר נבחר למועצת העיר במחוזות כמו "בורו פארק", שבה אוכלוסיה יהודית חרדית או "פארק סלופ", שבה הוא גר עד היום וידועה כמעוז איטלקי.
דה-בלסיו מכיר את החומר שממנו עשויה ניו יורק. את רעייתו, שירלין מקריי, הכיר כשעבדו יחדיו אצל ראש העיר דינקינס. מקריי היא סיפור בפני עצמה: משוררת, סופרת וכותבת נאומים. בשנת 1979 פרסמה במגזין "ESSENSE" מאמר תחת הכותרת "אני לסבית". המאמר עורר הדים רבים בקהילה השחורה בארה"ב. כאשר נשאלה על כך במהלך מסע הבחירות של בעלה לראשות העיר השיבה: "בשנות השבעים הזדהיתי כלסבית וכתבתי על זה. ב-1991 הכרתי את אהבת חיי והתחתנתי אתו".
ב-31 בדצמבר בקור המקפיא הביא דה בלסיו את בני הזוג ביל והילרי קלינטון למדרגות העיריה כדי להשביע אותו לקדנציה הראשונה. הפוליטיקה המפלגתית חוזרת לניו יורק. ראש העיר החדש חרת על דגלו מסרים כמו צמצום פערים ומסים על העשירים. זה לא רק שאפתני בבירת הקפיטליזם העולמי, זה מריח מאידיאולוגיה.
ניו יורק רואה את עצמה ליברלית, מתקדמת, חופשית, אבל הליבה שלה הוא הביזנס. לכן המיקס של בלומברג עבד כל כך טוב. דה-בלסיו יצטרך להוכיח שהוא לא דינקינס. וההוא קיבל לידיו עיר במצב הרבה פחות טוב.