אפשר היה לנשום היסטוריה באוויר של פארק גראנט בשיקגו בשלושה בנובמבר 2008. התוצאות זרמו בקצב מוגבר לחדר התקשורת באוהל ענק בצדי הפארק. זה היה מהיר מהצפוי. המתמודד הרפובליקני לנשיאות היה ג'ון מקיין. המתמודד הדמוקרטי נראה כמו כוכב על ששום דבר לא יעצור אותו. למרות שהיה ממוצא אפריקאי, למרות שניסיונו הפוליטי היה קצר. וולף בליצר מ- CNN היה הראשון להכריז שלפי המדגם שלו ברק אובמה הוא הנשיא. הרשתות האחרות הצטרפו במהירות. שעטנו עם עשרות עיתונאים אחרים מחדר התקשורת אל עמדות השידור שלנו. עשרות אלפים בפארק בשיקגו פרצו בשאגת ענק. לא ייאמן אבל זה קרה. האיש שסחף את אמריקה עם YES WE CAN, עשה זאת בגדול. הוא עלה לבמה עם מישל ושתי הבנות ופצח בעוד נאום מחשמל. זה היה רגע מכונן בתולדות אמריקה, אם לא בתולדות האנושות המודרנית כולה. התקווה הייתה גדולה, האווירה כמעט משיחית.
ארבע שנים אחרי, שוב בשיקגו, זה כבר היה פחות קדוש. זה היה סיומה של מערכת בחירות מתישה וצמודה מול מיט רומני, שבה הנשיא המכהן כבר לא נראה כמו סגנו של אלוהים, אלא פוליטיקאי שנלחם על חייו מול מכונת תעמולה דורסנית שהוציאה את מרבית האוויר מהחלומות שאותם טיפח.
הקלקולים, האבודים והצ'יקן-שיט
לכאורה, נשיא אמריקני יכול להפסיד רק מערכת בחירות אחת – זו של הקדנציה השנייה – וזה די נדיר. במקרה של אובמה, מערכת הבחירות לקונגרס ביום שלישי עלולה להיות מערכת הבחירות שהוא יפסיד באמצע הקדנציה השנייה. גם זה קורה לו. אם הדמוקרטים ייאבדו את הרוב המוצק בסנאט (53 מול 45 ושני עצמאים) יאשימו אך ורק אותו. זה גם עשוי לסלול את הדרך לניצחון רפובליקני במרוץ לנשיאות ב-2016. נגענו בכך כאן ביתר פרוט בשבוע שעבר.
POLITICO שואל בלעג האם לחבורה הזו יש בכלל יכולת להתמודד עם האתגרים הבינלאומיים של ארה"ב. ביום רביעי הצטרף לחגיגה העיתון החשוב באמריקה, ה"ניו יורק טיימס" בידיעה ראשית על ה"קלקולים" בממשל אובמה. העיתון העלה השערות שאחרי הבחירות לקונגרס ג'ון קרי או צ'אק הייגל או שניהם יועזבו מתפקידם.
זה הרקע לכך שראש הממשלה נתניהו יכול להרשות לעצמו להתכתש עם ממשל אובמה כמעט ללא חששות. מביקורת פומבית על הודעות הבית הלבן ועד תוכניות בניה בשטחים. השבוע זה הגיע לשיאים חדשים במאמרו של ג'פרי גולדברג, שציטט גורם אנונימי בממשל שהחליט פשוט לגדף את ראש ממשלת ישראל. הוא קרא לנתניהו chickenshit, שזה ביטוי ילדותי למשהו בין "פחדן" ל"קקה". אפשר להתווכח על התבונה שבמהלכי נתניהו מול ממשל אובמה, אבל כאשר מבית מדרשו של מנהיג העולם החופשי יוצאות קללות אנונימיות נגד בת בריתו ישראל זה מצביע יותר מכל על חולשתו של הבית הלבן. כמובן, מיד אח"כ באה ההתנצלות.
האם ישראל תהיה פקטור בבחירות לנשיאות ב-2016? יש מצב. אחרי שנים של ירידה במתח הבין-גושי עם סיומה של המלחמה הקרה, המניות של מדינה יציבה ודמוקרטית במזה"ת עולות עכשיו פלאים. לא שישראל תהיה במרכז, אבל מדיניות חוץ ומה שמכונה "המלחמה בטרור" והרקורד של אובמה יהיו גם יהיו. גם טום פרידמן, אחד העיתונאים המשפיעים באמריקה, ציין השבוע שישראל מוקפת אויבים יותר מכל מדינה אחרת. הוא רואה בזה תמריץ לשלום עם הפלסטינים, ברוח הקלינטונים.
הילרי מקפידה למצב את עצמה כ"ידידת ישראל" ובטוח שמתנגדיה יאשימו את ממשל אובמה (שהיא הייתה שרת חוץ שלו) בעוינות לישראל. השאלה הנצחית היא כמובן מה זה "ידיד ישראל". ישראל תצטרך להחליט מה טוב לה עצמה וזה עוד יכול להתרחש בבחירות בארץ לפני 2016. במאמרו של ג'פרי גולדברג נשמעו גם איומים מרומזים שבשנתיים הנותרות ממשל אובמה יתנקם בנתניהו וינטוש את ישראל בזירה הבינלאומית. זה יקרה רק אם באמת הדמוקרטים יחליטו שהם מוסרים את הנשיאות לרפובליקנים על מגש ב-2016.
ברק אובמה מבלה את ששת הימים האחרונים לפני הבחירות לקונגרס בהופעות משותפות עם מעט המתמודדים הדמוקרטים שלא ברחו ממנו. אחר כך ימתין לתוצאות במתח ויחזור לעוד שנתיים בבית הלבן. אם בשש השנים האחרונות הוא התקשה לתפקד, על השנתיים האחרונות אין מה לדבר.