הנה כמה אפשרויות:
1) איך לפני חמש שנים נסעתי לקהיר להושיט יד לעולם המוסלמי ומאז רק הסתבכתי יותר?
2) עבדתי כל כך קשה לצאת מעיראק וכמעט מאפגניסטן והנה אני מפציץ בסוריה ומי יודע מה יהיה?
3) איך אני אמור גם לפגוע באסד וגם להשאיר אותו שלם?
4) כל הזמן אמרו לי שהסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא לב הבעיה וכשסוף סוף שכנענו אותם לדבר מתברר שהכול מסביב מתמוטט.
5) ג'ון מקיין יושב לי על הזנב בנושא סוריה והפעם זו לא תעמולה רפובליקנית שקופה. הפעם הוא דוחק אותי לפינה.
ואולי מתוך הרהורים שכאלה נולדה אחת המתקפות המשונות בהיסטוריה. מתקפת פתע היא בטח לא. הרי האמריקנים הודיעו פחות או יותר על תאריך, רק חסרה השעה. גם מה יותקף כבר פחות או יותר נמסר מראש: מאגרי נשק כימי - לא. בסיסי טילים – כן. מפקדות צבאיות – כן. שדות תעופה – אולי. וכמובן המסר המשונה מכל: אל תדאג אסד, לא באנו להפריע לך באמת. אתה נשאר בשלטון. בעצם באנו לצלם מתקפה.
מישהו זוכר "מלחמה" כזו?
נכון שאולי קשה למצוא את ה"טובים" בעסק הזה. נכון שזרועות אל-קאעידה מסתובבות שם. אבל לכל אורך ההיסטוריה האמריקנים באו לנצח. בין אם קראו להם וייטקונג, ברית המועצות, סאדם חוסיין, או פידל קסטרו – את אלה באנו לנצח. לכן, הסנטור ג'ון מקיין, שהפסיד לאובמה בבחירות 2008, מדיר שינה מעיניו של הנשיא. למקיין הילה של גיבור מלחמה שאין שני לה. טייס שצנח למימי האגם במרכז האנוי, ידיו ורגליו שבורות. חמש שנים "בילה" בתא בגובה מטר במה שכונה בפי השבויים האמריקניים "האנוי הילטון". ביקרתי שם לפני הרבה שנים. זה הפך למין מוזיאון, רובו הרוס. רק תאים ספורים נשארו. הילטון זה לא.
מאז שמקיין שמע על תוכניות המתקפה המשונה הוא "קורע" את אובמה מעל כל במה ואולפן טלוויזיה. בדבר אחד הוא צודק - יש פער גדול בין הדיבורים התקיפים והאיומים של הממשל לבין מה שקורה בשטח. הגדיל לעשות השבוע שר החוץ קרי כאשר התייצב מול המצלמות ובטון תקיף הכריז למעשה שהולכים להפציץ. רק שקרי עשה את זה בערך שעה לפני שסגרו את המסחר בבורסות ניו יורק. על הדרך הוא הפיל את וול סטריט.
מנהיג שתול
בדיוק השבוע באה תזכורת לימים שבהם אמריקה ידעה דווקא מה לעשות אם יש רעים ואין טובים (מבחינתה לפחות).
מתישהו בדרך השתלטה תפיסה אחרת על מדיניות החוץ האמריקנית. "איננו יכולים להכתיב למדינות מי יהיו המנהיגים שלהן". זו ללא ספק גם תפיסתו של אובמה והיא נשענת על כמה וכמה אכזבות מהעידן הנוכחי. אחת הצורבות שבהן היא עיראק. האמריקנים נכשלו שם בכל מובן.
השבוע שודר בארה"ב סרט דוקומנטרי בערוץ "נשיונל ג'אוגראפיק" שחקר את המהלכים לפני המלחמה. שר החוץ דאז והרמטכ"ל בדימוס קולין פאוול טען שם שסגן הנשיא דיק צ'ייני חיסל במו ידיו כל סיכוי להסדר בינלאומי ואילץ למעשה את הממשל ואת ג'ורג' בוש עצמו לצאת למלחמה בעיראק. החלק הכואב יותר היה מה שהגיע אחר כך: שנים של אי יכולת לייצב שם שלטון. זה עלה לאמריקנים בהרבה חיי אדם ובמיליארדים על גבי מיליארדים של דולרים, כפי שתיאר בוב וודוורד בספרו "State Of Denail".
אז איפשהו בסקאלה שבין השאה לבין סדאם נולדה הדוקטרינה החדשה. "ללכת עם להרגיש בלי", "חצי הריון", "לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה" – כל קלישאה תופסת. לציבור האמריקני אין שום תאבון לפעולה צבאית בסוריה. סקרים של החודשים האחרונים מראים ש-70% מהאזרחים מתנגדים למעורבות צבאית כלשהי בסוריה. ההתנגדות פוחתת אם ידוע בוודאות שאסד השתמש בנשק כימי. אולי אמריקה הגיעה למסקנה שאי אפשר באמת לנצח במלחמות האלה, לכן לא צריך גם לנסות.