מרבית הצעירים שמפגינים היום ברחובות הונג קונג בקושי נולדו כאשר האי הייחודי הזה עבר מידי המושל הבריטי לידי הרפובליקה העממית של סין בטקס מרשים ב-1997. הבריטים חרקו שיניים, אבל הבריטים מכבדים הסכמים. הם נפרדו מהפלא ששמו הונג קונג – הסנונית הראשונה שבישרה שהשילוב של קפיטליזם עם אסיה הוא קילר אפליקיישן.
לפני דרום קוריאה, לפני סינגפור ואפילו לפני יפן. אלה היו ימים של עולם גדול יותר ורחוק יותר, הנחיתה בנמל התעופה הידוע לשמצה של העיר האקזוטית הביאה אותך בבת אחת אל הכלאה מרהיבה של ניו יורק עם המזרח. הונג קונג פרושה למרגלות הר. המטוס צריך היה לאבד גובה במהירות, לטוס קילומטרים ספורים ממש כנוגע בגגות הבתים ואז לבצע פניה חדה ולנחות על מסלול שנמתח לתוך הים. כמעט ולא נשמתי בפעם הראשונה. הוא הוגדר במשך שנים כשדה התעופה המסוכן בעולם עד שב-1988 נפתח נמל התעופה החדש באי סמוך. הייתה הקלה לחזור לשם למרות שזהו אחד מנמלי התעופה העמוסים ביותר. הונג קונג היא עדיין צומת מרכזית במזרח.
הונג קונג הייתה קולוניה בריטית במשך 155 שנה, אבל בהשאלה. זה לא מקרה שהמכוניות נוסעות "הפוך", שהשפה האנגלית רשמית ושהתרבות הבריטית השאירה שם חותם עמוק עד עצם היום הזה. איש לא דמיין שהאי הקטן הזה יצליח בצורה כל כך מטורפת. הונג קונג צמחה לגובה כי מסביב רק ים וסין. גורדי השחקים התחרו בניו יורק. היא הפכה לאחד המקומות הצפופים והיקרים בעולם. אוכלוסייתה היום כשבעה מיליון ורבע בני אדם על אלף קילומטרים רבועים. במונחים של סין זו עיר לא גדולה.
יותר משהונג קונג הייתה גאווה לבריטים, היא הייתה אצבע בעין לסין הקומוניסטית. בועה קפיטליסטית זוהרת וחופשיה צמחה לה בקצה הרגל של ענקית נחשלת, ענייה וחשוכה. כל מה שהיה טוב בהונג קונג הקרין על כל מה שרע בסין. הבריטים ידעו שהונג קונג בסכנה כאשר תעבור לסין. במשך שנים הם ניהלו משא ומתן בניסיון לסנדל עד שאפשר את המעבר הזה תוך איומים שלא יחזירו, אם הסינים לא יסכימו. וכך הם הכריחו את הסינים לחתום על אוטונומיה להונג קונג ושימור הכלכלה הקפיטליסטית. הספקות היו גדולים. רבים לא האמינו שזה יחזיק מעמד עד היום. מה שקורה היום אולי מסמן תפנית.
להונג קונג יש מערכת משפט משלה, חוקה משלה וחירויות אזרח שאין ביבשת הגדולה. הטענה של המפגינים היא שלאט לאט השלטון המרכזי בבייג'ין מכרסם בפריווילגיות האלה והעניין התפוצץ אחרי שבחודש שעבר החל מהלך לשינוי כללי הבחירות לראשות העיר. לא עוד בחירות חופשיות רגילות. המועמדים יצטרכו לעבור סינון של ועדה ולענות על כמה דרישות כמו "לאהוב את סין ואת הונג קונג". המפגינים רואים בזה השתלטות של בייג'ין וסוף הדמוקרטיה שממנה נהנו עד היום. הם יצאו לרחובות בהתלהבות ונחישות שהזכירה לי את המהומות בכיכר טיאנאנמן בבייג'ין. אני זוכר את האש בעיניהם של הסטודנטים. הייתי שם במקרה במשלחת של עיתונאים שהוזמנה על ידי השלטונות. איש לא חשב שזה מה שסין תראה לעולם.
המנהיג שלהם, ג'ושוע וונג, הוא בסה"כ בן 17. הם תלמידי תיכון עד בני עשרים ומשהו ויהיה קשה להזיז אתם. עם קשה עורף ועקשן. ביום הראשון ריססו אותם בגז מדמיע, למחרת הם הופיעו עם מטריות. סגרו להם את האינטרנט, אז הם אימצו אפליקציית מסרים אמריקנית בשם FireChat שיודעת לחבר בין משתמשים גם כשאין אות סלולרי או Wi-Fi. האפליקצייה יודעת להשתמש בתקשורת רדיו או בלו תות' למסרים בטווחים קצרים.
הם דוברי אנגלית כי ככה זה בהונג קונג והם מתוחכמים ואלופי הרשתות החברתיות. להשתיק אותם זה כמו לסגור את פייסבוק או את יוטיוב. הנה עוד דוגמה: תראו את הצילומים המרהיבים האלה ממעוף הציפור שמראים גם את עוצמתה של העיר וגם את היקף המחאה.
המפגינים מכוונים את החיצים אל מנהיג הנוכחי של הונג קונג, לנג צ'ון ינג. הוא מבחינתם המשת"פ הגדול של בייג'ינג והם דורשים את הסתלקותו המידית. לנג וגם השלטון המרכזי בבייג'ינג במילכוד. אם בהונג קונג יוציאו טנקים לרחובות כמו בטיאנאנמן, אפשר לקבור את חלום הדמוקרטיה הזה כאן ועכשיו. לנג מסתפק בגז מדמיע וקונה זמן. המפגינים קונים מטריות. הונג קונג לא מאמינה בדמעות.