ביום שישי האחרון, כשנודע על האסון במירון, נני טוהר פינקלשטיין מצאה את עצמה חוזרת אל האירועים שהתרחשו לפני 26 שנה - כשהיא נמחצה כמעט למוות באסון פסטיבל ערד. "לא צריך להיות נוכח באירוע דומה כדי שהתמונות יעוררו טריגר אצל כל אחד מאיתנו שרוצה לחיות ומאמין שאנחנו נמצאים במקום שיכול לדאוג לזה שנישאר בחיים", אמרה הבוקר לליאון רוזנברג ודרור גלוברמן, "כשראיתי את זה ידעתי מה הם מרגישים והופתעתי לגלות שאני יודעת מה הם מרגישים, כי חלפו 26 שנה ואני לא חיה את זה כבר".
טוהר פינקלשטיין ניסתה לשחזר את רגעי האימה שחוותה בתור נערה: "הייתה הופעת הפרידה של משינה, שרוב מי שהגיע לערד הגיע לטובת המופע הזה, והייתה המון התרגשות. אני ועוד שתי חברות הגענו למעמד הכניסה למתחם. לא זוכרת תור מסודר, יותר כמו בלגן, המון בני נוער, כשמרחוק היה כמו שער ענק עם שתי דלתות, אחת פתוחה ואחת סגורה, מה שבסופו של דבר הוביל לאסון, לדעתי".
בהתחלה הרגישה רק גלים של דחיפות, שהלכו והתעצמו והפכו לצונאמי. "בדרך כלל כשאתה מבין שאתה נמצא בסיטואציה בעייתית כבר אין לאן לברוח. כשהתחילה הופעת החימום של טיפקס התחיל איזה דוחק שאי אפשר לתאר. מה שקורה הוא שהרגליים עולות, מפסיקות לגעת בקרקע, הכתפיים נמחצות. מצאתי את עצמי צמודה לדלת הסגורה. לא מרגישים כאבים בגוף, יש מאבק לנשום. אויר. את רק רוצה אויר ולהתרכז בלא לאבד הכרה".
טוהר פינקלשטיין מתארת כיצד הדלת אליה הייתה צמודה נפלה – והיא איתה. "אני זוכרת את המאבק לחפש נקודות אור, כדי לשים את האף כדי לנשום. כמו מין מערבולת כזו, את לא נלחמת עם הסיטואציה, רק מנסה להישאר בהכרה ולא לאבד אוויר. זה לא רק להירמס, זה גם לרמוס. יש מישהו תחתיך שצורח, 'אתה חונק אותי'. זו סיטואציה קשה".
לדבריה, היא כלל לא תיארה לעצמה שהרגעים האלה עדיין חיים כל כך בזיכרון שלה. "לא ידעתי עד כמה זה חי אצלי. אני חושבת שכולנו באיזו טראומה מהאירוע עכשיו. אני לא מנסה לבדל את עצמי כי אני חושבת שכל התמונות שראינו, המשפך האנושי הזה בצוואר בקבוק הזה, אני לא יודעת אם זה בגלל שהייתי במשהו דומה - אבל אני רואה את כל האנשים סביבי ומרגישה שזה משהו שמרסק את הלב וגם את האמונה את הביטחון שלנו".