לפני כשלוש שנים נישאו אבי ורעות (השמות בכתבה בדויים), בני שלושים מהדרום, לאחר זוגיות של כשנה וחצי. לאחר החתונה, בעת שהיו בדרכם לירח הדבש שלהם בארצות הברית, התרחשה טרגדיה נוראית: אבי לקה בליבו במהלך הטיסה, התמוטט – ומת.
כשפנתה רעות למוסד לביטוח לאומי במטרה לקבל קצבת שארים בתור אלמנתו הטריה של אבי, נדחתה בקשתה על הסף. המל"ל נימק את החלטתו בטיעון שהזוגיות בין השניים הייתה קצרה, וכי לא נמצאה הוכחה שטרם הנישואים חיו יחד או ניהלו משק בית משותף. לשניים לא היה חשבון בנק אחד וגם לא ביטוחים הדדיים במקרה של מוות.
רעות לא ויתרה והגישה תביעה נגד המל"ל לבית הדין האזורי לעבודה. לכתב התביעה צרפה עדויות של אנשים שהעידו כי בתקופה שלפני הנישואים שהו בני הזוג זה בביתו של זו פעמים רבות. ואכן, בית הדין לעבודה קבע כי ניתן להגדיר את התובעת כאלמנה וכי היא זכאית לקצבת שארים – אבל הסיפור לא הסתיים. המל"ל הגיש ערעור על פסק הדין, ולפני מספר שבועות הפכו שופטי בית הדין הארצי לעבודה את החלטת בית הדין האזורי כשקיבלו את ערעור המל"ל וקבעו כי רעות בכל זאת לא תוגדר כאלמנה. בהחלטתם ציינו השופטים כי רעות לא הייתה מוטבת של בעלה בכל הנוגע לקופות הגמל ופוליסות הביטוח למקרה של מוות וכי השניים לא ניהלו משק בית משותף.